תשובה שלמה - א קכד

מה שכתוב בתורה דבדבר שבממון תנאו קיים וצ"ע כעת עכ"ל ולענ"ד נראה דלא קשה דהנה בטעמא דהאי מלתא דבדבר שבממון תנאו קיים כתבו הראשונים משום דממון ניתן למחילה עיין בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף צ"ד). ועיין בכתובות (דף נ"ד) בתוספות ובשיטה מקובצת שם. וז"ל הרשב"א שם דטעמא דר' יהודה משום דס"ל האומר ע"מ שלא יהא לך עלי שאר כו' הכוונה היא שתמחול השאר והכסות. אבל אמר שאין לך עלי דין שאר וכסית לא מהני משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה עכ"ל. ואם כן לק"מ דהתם תנאו קיים כיון דלהאשה קאמר והיא מוחלת לו. אבל גבי עבד כשאומר להעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו. אטו להרב קמתני כדי שימחול לו הא להעבד קמתני ומחילת העבד אינו כלום. וכן כתב מפורש הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל בקידושין (דף כ"ג) וז"ל, והראב"ד פירש דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות לו לאדון אמרינן כו' דכשנתנו לעבד כאילו נתנו לרבו ממש וכשהתנה עם העבד כאילו התנה עם אחר ואין זה כשאר תנאים דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו יע"ש

ומדבריו הרמב"ן שהביא גם כן לא קשה. דשם כשמתנה ע"מ שלא ישתעבדו לבע"ת לא גרע ממתנה ע"מ להחזיר. ואפשר דס"ל להרמב"ן כהני י"א שהביא הנמוקי יוסף ב"ב (דף קל"ז ע"ב) דגבי מחנה ע"מ להחזיר אם שעבדו בחובו בעודו בידו כו וי"א שאינו גובה עכ"ל. ואפשר דגם הרמב"ן ז"ל סבירא לי' הכי. חיים פישל עפשטיין. סימן לט בע"ה. אור ליום ד' ד' טבת תרנ"ה לפ"ק "טאווראג" יצ"ו. לכבוד הרב הגאון מוהר"ר חיים הלוי אבד"ק יאנאווא יצ"ו

הנה מה שכתב כת"ר להביא ראי' דמצות כתיבת ספר תורה אין יוצאין בשותפות מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"א) אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו כו' איתיבי' אביי וכתב ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא. ואי נימא דמצות כתיבת ס"ת יוצאין בשל שותפות. א"כ אפשר דגבי הדיוט סגי בשל שותפות, אבל גבי מלך בעי לכתוב ס"ת לעצמו דכתיב וכתב לו שתהא מיוחדת למלך לבדו. א"ו דגם כל אדם אינו יוצא בשל שותפות ושפיר פריך מלך אין הדיוט לא. ובספר שאגת ארי' סימן ל"ד הקשה כה"ג לפי שיטת הרמב"ם דעיקר כתיבת ס"ת היא שירת האזינו רק שמחויב לכתוב כל התורה משום שאין כותבים פרשיות פרשיות. וחקר אם הניחו לו אבותיו ס"ת כתובה עד פרשת השירה וגמר הוא השירה אם יוצא. ופשיט להא מהך דסנהדרין דאם כן הול"ל דנפקא מינה אם הניחו לו אבותיו ס"ת כתובה כולה עד פרשת האזינו והבן גומרה דבהדיוט יוצא ידי חובתו. אבל מלך בעי לכתוב כולה

ובאמת בלא זה יש להקשות כן דהא אמרינן במנחות (דף ל' ע"א) וא"ר יהושע ב"ר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק. כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. א"ר ששת אם הגיה אפילו אות אחת מעלה כאילו כתבו. ובתוס' שם ד"ה אם הגיה בו אפילו אות אחת פי' בס"ת שלקח מן השוק לא נחשב עוד כחוטף מצוה. שהי' אצל חבירו בעבירה. שהיה משהה ספר שאינו מוגה ומעלינן על זה כאילו כתבו מ"ר עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בהל' ס"ת פרק א' ובש"ע יו"ד סימן ע"ר בהג"ה. וא"כ תקשה דהו"ל למימר שם דנ"מ בין מלך להדיוט דהדיוט הקונה ס"ת או שהורישוהו לו אבותיו ס"ת והוא הגיה בו אות אחת דיצא ידי מצוה זו. ומלך צריך לכתוב את כולה

ועוד לפי מה שכתב הט"ז ביו"ד סימן ע"ר אליבא דרש"י דהקונה ס"ת ג"כ יצא ידי מצוה זאת. ודלא כהטור והגר"א ז"ל פסק כדברי רש"י אלה דבקנה יצא ידי מצוה זאת אם כן תקשה נמי דהול"ל דנפקא מינה דגבי הדיוט אם קנה מאחר נמי יצא ידי מצוה זאת. אבל מלך צריך לכתוב בעצמו ואם קנה מאתר אינו יוצא. דכתיב וכתב לו דמשמע אבל לא מה שהי' נכתב לאחר דאם קנה הוא דלא יצא

וכת"ר כתב לתרץ וז"ל, אמנם נראה דמשם מוכח להיפך. דהנה יש לדקדק בהא דקאמר איתיביה אביי וכותב ס"ת שלא יתנאה בשל אחרים כו'. למה הוצרך להקדים הא דמפורש בברייתא שלא יתנאה בשל אחרים, הוה לי' למפרך בפשיטות מן המשנה דקתני וכותב לו ס"ת מלך אין הדיוט לא ואפשר לתרץ דמצינן לפרש הא דאמר וכותב ס"ת לשמו. היינו שהסופר יכתוב לשם מלך כמו בגט דכתיב וכתב לה ודרשינן לה לשמה. ה"נ הכא דכתיב וכתב לו לשמו ממש. וא"כ שפיר יש נפ"מ בין מלך להדיוט. לזה מביא הא דמפרש בברייתא דלשמו היינו שלא יתנאה בשל אחרים ושפיר פריך מלך אין הדיוט לא. ובזה מיושב הא דקאמר בתוספתא תנא ובלבד שלא יתנאה כו'. דלשון ובלבד אינו מובן דמשמע שבא לשלול איזה דבר. אבל לפמש"כ א"ש דאתי לומר דלא בעינן לשמו ממש רק שלא יתנאה בשל אחרים. ולפי זה א"ש בפשיטות דבאמת איכא בינייהו טובא לענין שותפות או לענין גמר שירת האזינו כנ"ל. רק דפריך מן הברייתא דמפרש ובלבד שלא יתנאה בשל אחרים דמשמע דוקא מלך לא יתנאה בשל אחרים אבל הדיוט שרי ושפיר הוצרך להקדים הא דתניא שלא יתנאה כו' דאל"ה לא הוה מותיב מידי כנ"ל עכ"ל כת"ר. אלא דדבריו מופרכים ממה דאיתא בתוספתא פ"ד דסנהדרין בהדיא וכתב לו שתהא כתובה לשמו. ומדאצטריך למכתב לשמו א"כ ל"ל כדברי כת"ר

אלא הנראה לענ"ד לומר דבאמת אף דאיכא נפקותא רבה בין מלך להדיוט. אלא היינו דוקא בס"ת שכותב לשם מלכות אז איכא נפקותא. אבל בס"ת שכותב ככל אדם מישראל אז ליכא נפקותא בזה. דקראי כתיבי גבי ס"ת שכותב לשם מלכות. והנה כיון דרבא ס"ל דמלך צריך לכתוב שני ס"ת אליבא דאמת. וא"כ כשאיתיביה אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים. וע"כ אצטריך רבא לשנויי לי' לא צריכא לשתי תורות. דכיון דכתיב וכתב לו את משנה התורה ומינה ילפינן לשתי תורות. ורק בהך דמלכות איכא נפקותא אבל בהאחרת דינו ממש ככל ההדיוטים. ואי לא הוה משני לי' הכי אלא הוה משני לי' לא צריכא דהדיוט יכול לכתוב בשותפות עם הדיוט אתר. אבל מלך צריך לכתוב בעצמו משום דכתיב וכתב לו. הא לגבה כתיב את משנה התורה דהיינו רק התורה השניה שכותב לשם מלכות כתיב וכתב לו דאינו כותבה בשותפות. או דאינו יוצא אם יגיה בה אות אחת. או דאינו יכול לקנותה רק צריך לכותבה. ואיך ישנה לו דנ"מ לשותפות או בהגיה בו אות אחת או נ"מ לקנה. ולא הוה משני לי' נ"מ לשתי תורות הא בקרא רק לבתר דאשמעינן דצריך שתי תורות אז ידעינן כל הני נפקותות. אבל בהספר האחד דינו ככל ההדיוטים. ולכן משני לי' רבא לפום קושטא דמלתא דלא צריכא אלא לשתי תורות. ובאחת ליכא נפקותא בין מלך להדיוט. ובהשני' דעלה קאי הך וכתב לו את משנה התורה באמת איכא נפקותא. ולפי זה שפיר הוכיח לכאורה בספר תורת חיים בסנהדרין שם דגם הדיוט אם נאבדה הס"ת צריך לכתוב אחרת והוכיח כן מדברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות מלכים שכתב וז"ל, ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ס"ת עכ"ל. ותפס עליו כת"ר דהא שאני מלך. ולפמש"כ ניחא דהא אף דשאני מלך. היינו דוקא בס"ת השניה שכותב לשם מלכות. אבל בס"ת שכותב ככל ההדיוטים דינו שוה לכל אדם. והרמב"ם הא קמיירי בספר