תשובה שלמה - א קכב

דהרמב"ם פסק דכשם שמילת עבדיו מעכבת הפסח כך טבילת אמהותיו מעכבת את הפסח. ומעתה כיון דפסול בפסח עד שימול ויטבול א"כ העיכוב הוא משום טבילה עכ"ל. וזה אינו דאם לפי דברי כת"ר דהעיקר הוא משום חיובא דמילה דרמיא עלי' הוא דמעכב וכשאין חיובא אינו מעכב. אם כן מאי טעמא תעכב הטבילה הא בזו בודאי אין בה חיובא

שוב ראיתי בספר שאגת אריה סימן נ"ג שכבר האריך בענינים אלה. ומה שכתב דהא דנקט הרמב"ם גבי הא דאין קטן מילת עבדיו מעכבתו מלאכול הפסח מדכתיב איש ולא קטן. לרווחא דמלתא נקט ולא צריך קרא להכי מדקטן אינו בר חיובא. זהו מן הדוחק. דמדנקט הרמב"ם איש ולא קטן ש"מ דצריך למעט קטן אף שאינו בר חיובא. משום דלא בחיובא תליא מלתא וכמו שכתבתי לעיל

והנה בדברי רש"י ז"ל כבר עמד עליהם אחד מרבותינו הראשונים בספר אור זרוע הגדול הל' מילה סימן צ"ו וז"ל, וההיא דר"פ הערל דמסיק אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת להו. ושקיל וטרי עד דאמר רבא כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים. הא דנקט אמי' לא מפני שהאם חייבת למול. אלא כלומר דאילו לא הוות בבית האסורים הוות איהי מהלא לי' כדאמר כר"א דמילה (דף קל"ד) תניא א"ר נתן כו' ובאת אשה אחת שמלה בנה ראשון כו' וכתיב נמי ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה. א"נ אגב שטפי' נקט משום דנקט האי לישנא בפ"ק דשחיטת חילין (דף י"א) בשמעתא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא. ודלא כפירש"י שפירש התם ומצוה מוטלת עליהם למול. משמע שרוצה לומר שגם האם מפקדה עכ"ל. הרי שכבר עמד על קושית המהרש"א ומדתה פירש"י

ובהאי ענינא נראה לענ"ד לתרץ דברי הט"ז ממה שהקשה עליו בספר שאגת אריה. דהנה הט"ז ביו"ד סימן רס"ד סק"ט כתב וז"ל, ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי. מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי. דכאן אין שייך לומר שכבר הי' נימול כראוי מן התורה. דבאותה שעה לא הי' לו ערלה כלל. ודמי לכיסוי הדם דאמרינן בפרק כסוי הדם דכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות. ה"נ ממש כן הוא דלא אכפת לן במה שלא הי' ראוי לימול בשעתו. דמ"מ החיוב בא עליו אפר כך אפילו מן התורה. א"ד דשאני הכא דמן התורה אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ. אבל אם הי' נולד מהול קצת פשיטא לי שאחר כך אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי עדיין עכ"ל. וכתב בספר שאגת אריה סימן נ"ה וז"ל, ולדידי פשיטא לי דבתרווייהו בין בנולד מהול לגמרי בין בנולד מהול קצת שאע"פ שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר כו'. וראי' ברורה לדברי מהא דאמר בפרק הערל (דף ע"א) אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה. מנין ליתן את האמור של זה בזה כו' ת"ל אז אז לג"ש ופריך הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה כו' והרבה דחקו התם אמוראי בהא. והשתא אי ס"ד דכל כה"ג צריך למולו מן התורה בנמשך העור כיון דלא נימול עדיין בשום פנים כראוי. הא משכחת לה זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון שנולד מהול כה"ג ונמשך העור בין עשיה לאכילה דעכשיו חלה עליו מצות מילה לאחר עשיה בשעה שנמשך. אלא ודאי ש"מ דכל כה"ג לא חלה עליו מצות מילה מה"ת אע"פ שלא נימול בשום פעם כראוי עדיין ודינו כמהול ואח"כ נמשכה שאין צריך למולו מה"ת אלא מדרבנן עכ"ל. והנה צבר מהקושיא לכאורה דברי הט"ז צריכין הבנה. במה שכתב שמכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה. אמאי לא כתב בפשיטות שנמשכה ערלתו תהי' מאיזה סיבה שתהי' ואף ע"י בני אדם נמי. ומדמדייק וכתב שמכח שמנו נתרבה משמע דדוקא אם ממילא מעצמו נמשך העור אבל אם נמשך על ידי בני אדם לא. ודבר זה צריך בירור

ועוד במה שמדמה להך דכסהו הרוח יש להבין. דהתם לא קיים בו מצות כיסוי כלל. דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות כמו שמבואר בחולין (דף פ"ז ע"א) ואם כסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות. היינו משום דלא קיים כלל מצות כיסוי והכא הא קיים הטפת דם ברית. ואם כן אף אם חזר ונמשך העור אח"כ מאי הוה הא כבר קיים המצוה. ומצאתי בספר עמודי אור סימן ס"ה שכתב באמת שדברי הט"ז הם רק אליבא דמאן דס"ל דלא בעי הטפת דם ברית וא"כ לא נתקיים בו מצות מילה כלל. אבל למאן דמצריך בנולד מהול הטפת דם ברית מדאורייתא. אם כן הטפת דם ברית דידי' קיימא במקום מצות מילה מה"ת. וכיון שנתקיים בו מצות מילה מה"ת בהטפת דם ברית הרי הוא כשאר הנימולים שאם משך ערלתו אח"כ פטור ממילה מן התורה עכ"ד. אלא דהא הט"ז כתב מפורש אם נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית. ומה שכתב בספר הנ"ל שכונתו היא דלדידן הוא דמשום חומרא צריך הטפת דם ברית. ופשיטא דלמאן דלא מצריך הטפת דם ברית אפילו הטיפו לא הוה קיום המצוה כלל. ואם משך הערלה אח"כ חייב למול מן התורה לדעת זו כיון דלא נימול מתורת חובת המצוה מן התורה יע"ש. דא"כ היה לו להט"ז לפרש כן. ומדכתב סתמא בנולד מהול והטיפו ממנו דם ברית משמע דאף למ"ד דצריך הטפת דם ברית נמי דינא הכי. ועוד הא הרמב"ם שכתב בפרק ג' הל"ו מהל' תשובה ובפרק ג' הל"ח מהלכות מילה שהמושך את ערלתו אין לו חלק לעוה"ב. והקשו בספר מרכבת המשנה ובספר מעשה רוקח דהא הרמב"ם גופי' כתב בהלכות תרומות פרק ז' הל"י דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב דמשוך הוא בכרת. ותירץ בספר נחל איתן על הרמב"ם בהל' תשובה דהרמב"ם ס"ל דהא דמשוך הוא מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואחר כך נמשך. אבל נולד מהול ואחר כך נעשה משוך הוה כאינו מהול מה"ת. והיינו כסברת הט"ז. והא הרמב"ם פסק בפרק א' הל"ז מהל' מילה דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וא"כ לפי זה כיון שכבר נתקיים בו מצות מילה ע"י הטפת דם ברית אף שאח"כ נמשכה ערלתו לא הי' לו להיות רק מדרבנן לפי דבריו

אשר על כן נראה לענ"ד דאדרבה להנך דס"ל דנולד מהול אין צריך הטפת דם ברית. אם כן עיקר המילה לדידהו תליא בערלה דאם יש לו ערלה אז יש עליו חיוב המילה וכשאין עליו ערלה אז אין עליו חיוב מילה. אבל להנך דס"ל דגם נולד מהול צריך הטפת דם ברית. א"כ חיוב המילה לא תליא בערלה כלל. דאף דאין לו ערלה מ"מ יש עליו חיוב המילה. ועיין ברש"י שבת (דף קל"ד ע"א) ד"ה ה"ג ראיתיו שהי' ירוק כו' חדא דאי מהיל לי' לא נפיק מני' דמא והטפת. דם ברית מצוה עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם. ובספר שו"ת משכנות יעקב חלק יו"ד סימן ס"א כתב דהטפת דם ברית מצוה בפני עצמה היא אף אם לא נימא דערלה כבושה היא. אליבא דהרמב"ם. ולפ"ז אם הי' מצוייר למשל דנדע דאף שעכשיו אין לו ערלה. אם הי' ברור לנו שתהי' לו ערלה לאחר זמן בודאי היו צריכים להמתין עד שתהי' לו ערלה ולמולו אז כדין ולא הי' סגי בהטפת דם ברית. וזה הוא ספקו של הט"ז. דאי נימא דגם על ערלה העתידה להיות חלה מצות מילה. אם כן הרי הוא נחשב ערל מעכשיו דהא יש עליו חיוב המילה. ומה שהטיפו לו דם ברית לא סגי לי' דהא עתיד הוא שתהי' לו ערלה. וכיון שכן הרי הוא נחשב לערל גמור מעכשיו. דכיון דחזינן לאחר זמן שיש לו ערלה א"כ איגלאי למפרע דהוא ערל גם מקודם. ומי שיש לו ערלה גמורה אם רק הטיפו לו דם ברית בודאי שאינו מועיל. אך אי נימא דעצם דין המילה הוא על ערלה מתולדה אבל לא על הערלה העתידה להיות אם כן