תשובה שלמה - א קכא

בה תיכף. וכיון שהאדון מסתלק מזכותו מלזכות. א"כ נשאר כח הזכות אצל העבד ועל כן נשתחרר בהא

ומכש"כ לפי מה שכתב בספר קצות החושן סימן ר' ס"ק ה' ובספרו אבני מלואים סימן ל"ה ס"ק י"ג דבגט אשה ושטר שחרור של עבד לא בעינן תורת זכי' בהשטר אלא נתינה בידה או בחצרה. ומשו"ה כל שידה וגטה באין כאחד סגי לה והוי ונתן בידה. כיון דהחצר והיד באין עם נתינת הגט כאחד. וכן פי' דברי רש"י הנ"ל. ומשו"ה כתב דאם נתן ביד מתנה לאחד והניח השטר מתנה בתוכו לא קנה המתנה. כיון דבעינן שיזכה המקבל בשטר המתנה דרך זכי' וכל זמן שלא בא החצר לידו לא זכה בשטר מתנה יע"ש. וא"כ ממילא שמעינן דאי אפשר לומר מילתו וגרותו באות כאחת. דהא כל זמן שאינו נימול אינו יכול למול. ואף שנעשה עתה נימול. מ"מ בעינן שקודם שמל יהי' נימול. דמה שאח"כ תיכף יהי' נימול זה אינו מועיל כלל. ובפשיטות גם כן דאי נימא דמשו"ה אמרינן בעבד גטו וידו באין כאחד משום גזה"כ מג"ש דלה לה או מחופשה לא ניתן לה דמשמע לידה ממש ועיין מש"כ בפני יהושע קידושין (דף כ"ג). א"כ מצד גזרת הכתוב ידעינן דלא בעינן שיהא לו יד קודם לגטו ורק דאם גטו וידו באין כ חד ג"כ מהני. אבל בעלמא א"א לומר בכה"ג דבאין כאחד. כגון בנ"ד צריכין שיהי' נימול מקודם ואי אפשר לומר דמילתו וגרותו באין כאחד. חיים פישל עפשטיין החופ"ק הנ"ל: סימן לז. לידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם אבא רעזניק שליט"א הרב דק"ק ליסקאווא יצ"ו

מה שכתב בהא דיבמות (דף ע"א) דהקשה המהרש"א על פירש"י שפירש עלה דאמרינן שם כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים ופירש"י חבושים בשעת עשיה ומצוה מוטלת עליהם עכ"ל. והקשה המהרש"א דהא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה כדאמרינן בפ"ק דקידושין. ותירץ דהכא כיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עלה למול את בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהכי נמי מילת עבדים מעכבת בה כדמשמע מהא דאמר בפרק החולץ (דף מ"ח) עבד איש ולא עבד אשה עכ"ד. והקשה כת"ר דלפ"ז יהי' במשמע דהא דמילת זכרים מעכבת הפסח הוא לא משום חיובא דמילה מצד עצמה. אלא אף דאין כאן חיובא למול רק דערלות ממילא מעכב. וא"כ תקשה מהא דאמרינן שם בעי ר"ח בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה. ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. אמר ר' זירא ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה. מנין ליתן את האמור של זה בזה כו' אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה לאו דאתילוד בין עשיה לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הויא ערלות. אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא. ואי נימא דמה שהוא ערל מצד עצמו הוא דמעכב אף שאין חיוב למולו. א"כ מאי פריך והאי לאו בר מהילא הוא. הא עכ"פ הוא ערל. דהא לפי הס"ד ערלות שלא בזמנו הוה ערלות וא"כ שפיר מעכב מצד מה שהוא ערל אף שאין בו חיוב. וגם ממה דמסיק שם כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים מזה נמי משמע דהעיקר תלוי אם יש חיובא למול. דאי נימא דאם מה שהוא ערל מצד עצמו זהו מעכב אף שאין בו חיוב. א"כ מאי משני כגון שהיו אביו ואמו חבושים כו' הא סו"ס ערל הוא. יהא דהם אנוסים זהו רק שמסיר החיוב מהם כיון שהם אנוסים. אבל סו"ס ערל הוא

והנראה בזה דאין הדבר תלוי בחיובא למול. דהא ברמב"ם פרק ה' הל"ו מהלכות קרבן פסח כתב הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן עכ"ל. והא קטן אינו בר חיובא ומ"מ אי לא מיעטי' קרא היינו אומרים דגם הקטן מילת עבדיו מעכבתו מלהמנות על הפסח. ומכש"כ לפי מה שהביא בכסף משנה שם דלפנינו הגרסא במכלתא אפכא וכל עבד איש. אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף. ולפ"ז קטן מילת עבדיו מעכבתו אף שאינו בר חיובא. ושמע מינה דאין הדבר תלוי בחיובא

ועוד דע"כ לא תליא הא בחיובא דמילה. דהא אשכחן אפכא נמי דאף דאיכא חיובא. מ"מ אין מעכבתו מלאכול הקרבן פסח. דהנה הרמב"ם בהלכות מילה פ"א כתב ומצוה על האב למול את בנו וכן כתבו כל הפוסקים. משמע מזה דהמצוה הזו אין לה הפסק. דהא סתמא קתני בנו דמשמע דאף בבנו גדול אף שהמצוה על הגדול למול את עצמו. מ"מ הוה המצוה גם על האב. וכן משמע בתוס' קידושין (דף כ"ט ע"א) ד"ה אותו שכתבו דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק. משמע דאין הפסק בחיובא דאב. ובתשו' חכם צבי סימן ק"ח כתב דבפדיון הבן אם לא פדה האב את הבן שכופין אותו בעוד שהבן קטן. אבל משנתגדל הבן אין כופין לאב. משמע שחיובא איכא על האב לפדות את בנו הגדול. וכן כתב מפורש הרא"ה בספר החינוך מצוה שצ"ב. ודכותי' נמי במילה אף שנתגדל הבן לא פקעה המצוה מן האב. וכן יש להוכיח מהא דכתב רש"י ז"ל ביבמות (דף מ"ח ע"א) ד"ה עבד איש כו' לשון אחר ועיקר כו' ואי אתה מל בן שהוא איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו כו' עכ"ל. ואי נימא דגם בישראל בנו גדול לאו עלי' דאב רמיא חיובא. ל"ל קרא גבי גר דאין לו כח למול בנו גדול. א"ו דבישראל בבנו הגדול איכא חיובא על האב. ואעפ"כ בפרק ה' הל"ה מהלכות קרבן פסח כתב הרמב"ם כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים מעכבתו כו' עכ"ל. משמע דרק מילת בניו הקטנים מעכבתו מלעשות פסח. אך מילת בניו הגדולים אין מעכבתו מלעשות הפסח ואף שחיובא איכא עלי'. והנה מקורו לא הערו מפרשיו. והנראה שהוא מהירושלמי יבמות פ"ח ה"א כל עבד איש ואי אתה מל בן איש. וע"ש בק"ע דה"פ ואי אתה מל בן איש פי' דמילת בנו גדול אין מעכב מלאכול הפסח יע"ש

אלא שראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שבת סוף פרק ר' אליעזר דמילה שכתב וז"ל, וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד עכ"ל. אלא דלפ"ז בפשוטו איכא למידק דלא תלי הא בחיובא דמילה. דאל"כ למה צריך קרא דכל עבד איש למעוטא דמילת בנו הגדול אין מעכב מלאכול הפסח. תיפוק לי' דאין עליו חיובא למול בנו הגדול. א"ו דלא תלי כלל בחיובא דמילה אלא במי שסמוך על שלחנו לאכול משלו ומן הסתם הוא נמנה על פסחו. וא"כ אף שבנו הגדול אין החיוב עליו למולו. מ"מ אם הוא סמוך על שלחן אביו הו"א דמילתו מעכבא אביו מלאכול הפסח קמ"ל דמילת בנו גדול אין מעכבתו מלאכול הפסח

ומעתה כונת הגמרא היא כך. דקאמר ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא. דצריכים שיהי' ערל ואפשר למולו אז מעכב אך אם הוא ערל וא"א למולו ערלות כי האי לא מעכבא. ומעתה לא תקשה ג"כ מהא דהיו אביו ואמו חבושין כו' דכיון דהוא אנוס וא"א למולו אין מעכב. ולא מטעם שאין חיובא עלי' משום דאנוס הוא. רק כיון דא"א למולו ערלות כי האי דאי אפשר למולו אינה מעכבת

ומה שכתב כת"ר דהראי' שהביא המהרש"א מהא דדף מ"ח דמשמע דמעכבא מילת עבדים באשה. אינה ראי'.