תשובה שלמה - א קכ

א"צ שלשה. מ"מ בקבלת מצות בודאי צריך ג' וכיון דהנך ג' צריכין לקבלת מצות צריכים להיות גמירי וסבירי שיוכל להודיע לו קבלת המצות. וכן מבואר בטור יו"ד סימן רס"ח דהנך שלשה צריכים להיות תלמידי חכמים. וא"כ כיון דקבלת המצות ע"כ לכולי עלמא בעי שלשה וזה הוה כתחילת דין. עיין ביו"ד סימן רס"ח בש"ך ס"ק ט'. אם כן כיון דיזדקקו לי' שלשה לקבלת מצות שוב ע"כ יזדקקו לו למולו. כיון דמצות מילת גרים מוטלת על כל ישראל. וליכא למפרך מי יימר דמזדקקו לי' למולו

ולכאורה נראה להביא ראי' דלא אמרינן בכה"ג דבאים כאחד. מהא דמבואר ברמב"ם פרק י"א הל"א מהל' פרה אדומה דאדם טהור מזה על הטמא. משמע דהטמא בעצמו אינו יכול להזות על עצמו. ואמאי לא נימא דהזאתו וטהרתו באות כאחת. אלא ודאי דלא אמרינן הכי. וכיון דמקודם הזאה הוא טמא אינו יכול להזות. והכי נמי כיון דקודם מילתו אינו גר אינו יכול למול את עצמו. אלא דאפשר לומר דלא שייך בזה לומר דהזאתו וטהרתו באות כאחת דאין כאן מעשה בבת אחת. דהא ברגע שמזה עוד לא נטהר. כי הוא נטהר רק כשכבר ההזאה באה עליו. אך בשעה שמזה הרי באותו רגע הוא עודנו טמא. ומלבד זאת אין מכאן ראי' כלל. די"ל דהזאת עצמו לא מיקרי הזאה כלל. ולא משום שהוא עדיין טמא קודם ההזאה. רק דאין זו הזאה כלל. דרק כשמזה אחר אז נקראת הזאה. וע"כ צ"ל כן דהא באמת טבול יום כשר להזות כמבואר ביומא (דף מ"ג ע"ב). אלא דעל עצמו אין זאת הזאה

אך נראה לכאורה להביא ראי' מהא דמבואר בסנהדרין (דף פ"ג) דמחוסר כפורים שעבד במיתה. ויעיין מה שכתב הרמב"ם בהל' ביאת מקדש פרק ד' הל"ד. ולא מפליג בין קרבן שלו לשל אחרים. משמע דאף הקרבן שלו אינו יכול להקריב. ואמאי הא תיכף לאחר הזאת הדם איננו עוד מחוסר כפורים. ועיין בפסחים (דף נ"ט ע"א) דכשמעלה ומלינה בראשו של מזבח כבר יכול לאכול בקדשים. וא"כ הקרבתו וטהרתו באין כאחת ואמאי לא יקריב את קרבן שלו. א"ו דלא אמרינן הכי. ואין לומר מדאיצטריך טבילה כדאיתא בחגיגה (דף כ"א) א"כ הקרבתו וטהרתו אינן באות כאחת דטהרתו באה רק אחר שיטבול. אין זה דיחוי דכבר מבואר ברמב"ם פרק י"ב הלכה ט"ו מהל' שאר אבות הטומאות דרק לאכילת קודש צריך טבילה אבל לא לנגיעת קודש. א"כ להקרבה כשר תיכף כשמקריב קרבנו

אלא דזה אינו. דהא כל זמן שאינו מעלה על המזבח עדיין הוא נקרא מחוסר כפורים. ואם כן העבודות הנעשות על ידו מקודם לזה נעשו על ידי מחוסר כפורים. דהא א"א לומר כיון שהעלה על המזבח דלא יהא מחוסר כפורים למפרע וא"כ בשעה שעשה העבודות מקודם עדיין היה מחוסר כפורים

ולכאורה יש להביא ראי' דיכול הגר למול את עצמו מהא דאמרינן ביבמות (דף מ"ז ע"א) מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י יש לך עדים א"ל לאו. וכתבו התוס' שם בד"ה יש לך עדים ותימא מיהא אי הא דבעינן ג' היינו דוקא לכתחילה אבל דיעבד חד נמי כשר א"כ אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא עכ"ל. ולפ"ז אי נימא דמילה אי אפשר ע"י עצמו א"כ ע"כ מל אותו ישראל ואין זה בפני עצמו. ויש לומר דהא מלבד המילה צריך עוד קבלת מצות וטבילה וזה הוה בינו לבין עצמו. וכן נמי מהא דמבואר ביו"ד סימן רס"ח סעיף י"א דהאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' עד שיטבול בפני ב"ד. ולא קאמר דצריך הטפת דם ברית. אפשר לומר דכיון דאמר נתגיירתי ע"כ נימול כדינא והיינו ע"י ישראל. ולכן אינו צריך הטפת דם ברית. ובינו לבין עצמו נקרא מפני קבלת המצות והטבילה. ועיין בחי' רעק"א שכתב דבאמת צריך הטפת דם ברית. ועוד אפשר לומר דהישראל מל אותו לרפואה דשרי בשכר עיין בש"ך סימן רס"ח ס"ק י"ט וסימן רס"ג ס"ק ח' והעכו"ם נתכוין לגרות. ואפשר נמי דא"צ גם העכו"ם להתכוין לשם גירות בעת המילה כיון דלא מצינו מילה לשמה. ועיין ביו"ד סימן רס"ד ובאחרונים שם

והנה זהו פשוט דלדעת התוספות ביבמות (דף מ"ז ע"ב) בתוד"ה מטבילין והרשב"א והריטב"א בחידושם שם דטבילה היא אחר המילה. א"כ כל זמן שלא טבל אינו גר ומילתו אינה גומרת גרותו. ועיין בע"ז (דף כ"ז ע"א) אלמא אע"ג דמהילי כמאן דלא מהילי דמו. וא"כ קודם הטבילה בודאי אינו יכול למול את עצמו. דא"א לומר דמילתו וגרותו באות כאחת. אלא דעיקר הספק יכול להיות לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבדיעבד אף טבילה קודם מילה מהני. אם כן לדידי' יש להסתפק אם טבל מקודם אם ימול את עצמו. שוב מצאתי בספר מנחת חינוך מצוה ב' שכתב בפשיטות לדעת הסוברים דטבילה קודם מילה מהני יכול הגר למול את עצמו דמילתו וגרותו באות כאחת

והדבר מפורש בחידושי הר"ן בשבת (דף קל"ז ע"ב) דכתב שם בשם הרא"ה דלכך מברכין במילת גרים על המילה ועובר לעשייתן. דבמילה לא דמי לטבילה דבטבילה גר גופי' מברך ועד בתר הכי לא חזי. אבל במילה אנו מברכין ונצטוינו עלי' שהרי אינה כשרה אלא בישראל עכ"ל. משמע דהגר בעצמו אינו מל א"ע. ולכאורה י"ל דלפי דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם דהולך בשיטת הרי"ף ז"ל וכתב שם בשבת דצריך לברך למול את הגרים. וכתב לפי שעיקר מצות גרים לגר עצמו. משמע דלשיטתו אזיל דס"ל דיכול לטבול ואח"כ למול. אלא דאי אפשר לומר כן דגם הרשב"א ז"ל בא בחדושיו שם אזיל בשיטת הרי"ף ואיהו ס"ל ביבמות (דף מ"ז) דדוקא מילה ואח"כ טבילה. אך דאין הדבר תלוי בזה. דאף דעיקר מצות גרים לגר עצמו. מ"מ אינו יכול למול א"ע משום דהמל ימול ואיהו איננו נימול. והא דכתב במנחת חינוך דלדעת הסוברים טבילה קודם למילה יכול למול עצמו דמילותו וגרותו באות כאחת. נראה לענ"ד דל"ל הכי

דהנה בגטו וידו אמרינן שפיר דבאין כאחד. דהתם אין הפעולה נמשכת דנימא דכיון דבגמר הפעולה נגמר הגט אם כן כל משך הפעולה הי' שלא כדבעי. דהא פעולת הגט הוא ברגע אתת, בהנתינה. וברגע זו נגמר פעולת גטה וידה כאחד. אבל בכאן אין שייך כלל לומר דמילתו וגרותו באות כאחת. דהא פעולת המילה היא פעולה נמשכת ונימול נעשה רק בגמר המילה כדינה. ואם כן הא כל משך פעולת המילה נעשה שלא כדין. והא צריכין שכל משך פעולת המילה תהי' כדין וא"כ הוה נימול שלא כדין. אלא דאף אם נאמר דלו יהא נמי דכל משך פעולת המילה נעשה שלא כדין. מ"מ לא הי' צריך אלא הטפת דם ברית ובגמר המילה נימא דהוה כעין הטפת דם ברית. ובהך פורתא נימא דהטפת דם ברית וגרותו באות כאחת. נראה לענ"ד דל"ל הכי. דהנה עיקר הא דגטו וידו באין כאחד צריך בירור. דלכאורה יש להבין דכיון דבלא גט אין כאן יד. אם כן צריך מקודם להיות גט ואח"כ הוה גם יד. ואפכא נמי דבלא יד א"א להיות גט וא"כ צריך מקודם להיות יד ואח"כ גט. וא"כ מעכבי אהדדי. אלא דכבר מבואר ברש"י גיטין (דף ע"ז ע"ב) ד"ה גטה וידה באין כאחד על ידי הגט באה ידה לה עם נתינתו עכ"ל. דכונתו פשוטה דכיון דהבעל או האדון נותנים הגט וחפצים שתתגרש בו האשה או שישתחרר בו העבד. א"כ בודאי מזכה להם שעבוד היד לדבר זה כדי שתתגרש האשה בהגט או שישתחרר העבד. אם כן ממילא אית להם יד להתגרש ולהשתחרר. ועיין מש"כ מהרי"ט בתי' קידושין (דף כ"ג). ועיין ג"כ בחידושי הרשב"א בקידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה הא דאמרינן הב"ע מה שכתב בשם הראב"ד דלרבנן מעיקרא קני עבד אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכות העבד יע"ש וא"כ יש לו להעבד יד לזכות