תשובה שלמה - א קטז

הוא לבדו קדוש ובעדו צריך ליתן דמי כל הבהמה דכך הוא שוה אם הוא אבר שהנשמה תלוי' בו וכמש"ל. ולכך אם אמר חוץ מגיזותיה וכחשה אין הגיזה והכחישה קדוש דהך דלא אקדיש לא אקדיש. וגם פשוט דבהך שווי דנידון בכבודו אין גיזותיה בכלל. דבשלמא כל הבהמה אינה שוה כלום אם הי' נוטל אותו אבר. אבל גיזותיה היו שוים כמו שהם עכשיו. אבל בקדושת מזבח דהוה קדושת הגוף אמרינן פשטה קדושה בכולה היינו דכולה קדושה. וא"כ פשטה הקדושה גם על גיזותיה וכחשה. ואף שאמר חוץ מגיזותיה וכחשה אין זה מועיל כיון דקדושתה מתפשטת על כולה אי אפשר לומר דמקצת תשאר בלא קדושה

והנה בשער המלך כתב וז"ל וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים היא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו הוי כאילו הקדיש כולה עכ"ל. הוסיף בדברי הרמב"ם ז"ל מעצמו. אך הרמב"ם כונתו דהאבר לבדו מצד חשיבותו שוה דמי כולה ולא משום שהקדיש כולה

אגב הנני להעיר על דברי כת"ר במה שכתב בדברי הגמרא בברכות (דף כ"ח ע"א) נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתו לקנאו"י אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתא ור' אלעזר בן עזרי' חדא שבתא. ותמהו המפרשים דלהסיר הקנאה הי' די אם ידרוש רבן גמליאל שתי שבתות ור' אלעזר בן עזרי' שבת אחד. וכן הוגה בצדו. וכתב כת"ר דתקנו כן בכונה ע"פ מה דאמרינן בע"ג (דף י"ט ע"א) הנ"מ סברא אבל גמרא מרב אחד עדיף כי היכי דלא לפלוג לישנא. ואיתא בקידושין (דף ל' ע"א) שליש במשנה שליש בגמרא. ומשנה היינו הלכות פסוקות. וגמרא הוא סברא ופלפול. מבואר דלהלכות צריך לקבUע עת בשנה כמו לסברא ופלפול כו' ומעתה אתי שפיר דר"ג למד אתם גמרא והלכות פסוקות לבדו כי היכי דלא לפלוג לישנא. ופלפול למדו התלמידים משניהם יחד. ובע"כ שר"ג למד אתם ג' שבתות וראב"ע רק שבת א' עכ"ד כת"ר. ולדבריו הא תקשה דאי לא אתו לקנאויי הוה ניחא להו דנדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא. והא גם אם לא יתקנאו זה בזה. הא משום דסברא אין ללמוד מרב אחד א"א לתקן שידרוש כל אחד חדא שבתא. ועוד אף אם הי' רבן גמליאל דורש שתי שבתות ור' אלעזר בן עזרי' שבת א' הי' אפשר לתקן שילמדו מרבן גמליאל הלכות בחצי מנין השבתות של השנה ויתר השבתות ידרוש להם פלפול. ור' אלעזר בן עזרי' ידרוש להם רק פלפול באופן שיקבעו עת ללמוד הלכות פסוקות בשוה כמו לפלפול ולסברא

אלא הנראה לענ"ד בפשיטות. דהנה עיקר הדרשות שדרשו לפני התלמידים היו ביומי דכלה. ויעוין בבבא מציעא (דף צ"ז ע"א). ויעוין מה שכתב הרשב"ם בבבא בתרא (דף קנ"ז ע"ב) ד"ה מהדורא בתרא כו' נמצא בתשובת רב האי כו' ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי כו' עכ"ל. ועיין בברכות (דף י"ז ע"ב) ברש"י ד"ה שבחא דאורייתא שהיו נאספין שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג עכ"ל. ויעוין שם (בדף ל' ע"א) ברש"י ד"ה בשבתא דרגלא. וכן הוא בסנהדרין (דף ז' ע"ב) ובכורות (דף מ"ד). ובספר סדר הדורות בערך דור שביעי של אמוראים כתב ג"כ שחדשי הכלה הם אלול בקיץ ואדר בחורף. ויע"ש שכתב שכולם נתועדים אצל הריש מתיבתא בד' שבחות בחדשי הכלה וכל הספקות והשאלות היו משיבין בחדשי הכלה. ועפ"ז נלענ"ד בטעמא דמלתא דאמרינן בכתובות (דף ס"ג ע"ב) רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עלי' ארבע שבתות ויעוין מש"כ התוס' ובש"מ שם. ובתוספתא פ"ה דכתובות ובהג"ה חסדי דוד שה. והנלענ"ד דכיון דכל הספקות והשאלות היו משיבין אז בחדשי הכלה. אם כן שפיר תקנו שיכריזו ארבע שבתות דבאותם ד' שבתות של חדשי הכלה היו מכריזין. וע"כ נשארה התקנה שיכריזו בכל פעם ארבע שבתות

ולפ"ז ניחא בפשיטות הא דתקנו דרבן גמליאל ידרוש ג' שבתות כיון דעיקר התקנה היתה צריכה להיות בחדשי הכלה שהם ד' שבתות. א"כ אי אפשר הי' לתקן שידרוש ר"ג שתי שבתות וראב"ע שבת א'. דאם כן הא תשאר שבת הרביעית בלא דורש. וע"כ הוכרחו לתקן שמארבע שבתות אלו ידרוש ר"ג ג' שבתות וראב"ע שבת א'

אלא שבאגרת רב שרירא גאון ז"ל כתב וז"ל והדר אהדרוהו לרבן גמליאל ולא עברוהו לר' אלעזר בן עזרי' אלא ר"ג תרתי שבתא וראב"ע חדא שבתא וכן הוא בהקדמת המעתיק פירוש המשניות להרמב"ם על יבמות

חיים פישל עפשטיין החוב"ק סיני סימן לד. בע"ה. יום ג' קרושים תר"ס רפ"ק "הראזאווא" יצ"ו. להרב הגדול מו"ה מרדכי מאיר זילבערמאן הרב בהרעסק יצ"ו

אתמול קבלתי שאלתו בדבר אחד שקנה מחברו כל מצותיו בשכר מאה רו"כ ועתה חוזר בו הקונה. הנה להשיב בזה כמורה ודאין אין אני חפץ

אך בשביל כבוד כת"ר אודיעהו בזה הערות אחדות שעלו על לבי: הנה בשלטי הגבורים בב"ק פרק ח' כתב וז"ל. ולפי זה יעלה יפה מה שכתבתי דאדם יכול למכור המצות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש להם ערך עשרה זהובים לאחד מיהו נראה דוקא מועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות. אבל לא במצוה שעשה כבר. וכן עובדא דרבי הכי הוה שהוא חפץ לקנות המצוה שהי' עתיד לעשות אותו המין עכ"ל. ולכאורה אינני מבין מאי נפקותא איכא בין המצות שעשה להמצות שעתיד לעשות. ואדרבה אלה שעדיין עתיד לעשות איך יקנה הא הוה דבר שלא בא לעולם. ואולי כונתו, דכיון שכבר עשה המצוה א"כ מוכר רק השכר והשכר אי אפשר שיחול עליו דין מכירה. אבל קודם שעשה המצוה הרי אינו מוכר לו שכר המצוה רק פעולת המצוה והוה כאילו עשה בעצמו. משום שהמוכר נעשה כפועל שלו. ולכן יכול למכור הפעולה:

אלא דמהא דבבא קמא (דף צ"א ע"ב) דמחייבינן לשלם עשרה זהובים לחוטף מצוה מחברו וכן איפסקא בחו"מ סימן שפ"ב. אינה ראי' לדבריו. דהתם כיון דאילו עשה הוא בעצמו הי' לו שכר והשני חטף ועשה אם כן הזיקו ממש ולכן חייבוהו חכמים לשלם לזה. וכן נמי בעובדא דרבי. כיון דבאמת ברכת המזון הי' שייך להצדוקי שהי' אורח אצל רבי. ומבואר בברכות (דף מ"ו ע"א) דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעה"ב בוצע ואורח מברך. ורבי רצה לעשות המצוה ולברך וא"כ יהי' לו השכר כיון שהוא יעשה המצוה ולא הצדוקי. ולכן רצה לשלם להצדוקי בעד השכר שהי' לו אילו הי' הוא המברך. ואולי שזהו גם כן כונת השלטי הגבורים במה שכתב שמועיל הקנין במצות שעתיד לעשות. דהיינו שהוא הקונה יעשה מה שהמוכר הי' צריך לעשות. וזהו ג"כ מה שכתב וכן עובדא דרבי הכי הוה שהוא חפץ לקנות המצוה שהי' עתיד לעשות אותו המין. היינו גם כן שהוא יעשה ולא המין

ואין להביא ראי' מסוטה (דף כ"א ע"א) מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזרי' כו' ופירש"י ז"ל שמעון כו' ולמד תורה ע"י אחיו שהי' עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון עכ"ל. דאפשר שהכונה היא דבזכות מה שתמך ביד שמעון ללמוד ויש בידו מצות התומך לת"ח ומהנהו מנכסיו, אי נמי הוו כשנים שנשתתפו יחד