תשובה שלמה - א קטו

הרשב"א סימן תקס"ג דצריך לשייר בפירוש מקום היניקה. אבל אם שייר שיעבוד היניקה לבד לא מהני וא"כ אם מקדיש העור לבדה"ב אף אם נימא דמסתמא שייר זכות ההגנה מן העור להקרבן. הא כל זמן שלא שייר בפירוש מקום העור עצמו דמגין על הקרבן לא מהני אף אם שייר זכות ההגנה וכנ"ל. ולשייר בפירוש מקום העור ג"כ אי אפשר דהא הוא מקדיש כל העור. ואם ישייר מקום בהעור א"כ אותו מקום יהי' שייך אחר כך לכהנים

והנה כת"ר הקשה על דברי התורי"ד וז"ל, ומבואר מדבריו דרק כששייר מקום מסויים מהני. אבל אם שייר רק היניקה לא מהני ונמצא שנהנה מן ההקדש. וצע"ג הא להדיא אמרינן בחולין (דף קל"ה ע"א) הכא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזותיה כו' א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי ופריך קדשי בדק הבית נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה. קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה. אפילו הכי פשטה קדושה בכולה כו'. מבואר דבקדשי בדה"ב כיון דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה יכול שפיר לשייר כחש גיזה אף שהקדיש כל בהמתו. וא"כ ה"נ למה לא יוכל לשייר היניקה של האילנות עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דגבי יניקת האילנות כיון דנהנה מזה אם כן לו יהא נמי דמסתמא שייר לעצמו שעבוד היניקה. מ"מ כיון שאין ניכר חלקו הוה כמו שהוא והקדש שותפין בזה ואין כל אחד יכול לברר חלקו וכמו שכתבו התוס' בערכין (דף כ"א ע"א) ד"ה הכי קאמר. ומשו"ה אין לו ליהנות משל הקדש. אבל התם בחולין הא דכחשי היינו דלאחר שגוזזין אותה אז כחשה והוא לא נהנה מזה. רק דממילא כחשה ויש היזק להקדש. וא"כ כיון דאמר חוץ מכחשה מהני. דאין לומר דכיון דאינו מבורר חלק הקדש הרי הן כמו שותפין ונהנה משל הקדש. דהא הוא לא נהנה מידי במאי דמכחשה דאחר הגיזה הוא דמכחשה. דהתם נהי דאם אמר חוץ מיניקתה הי' מהני ואין היניקה הקדש ואין להקדש שום היזק כשיונק. אך כיון שאין חלקו מבורר הרי הוא נהנה משל הקדש והאיסור הוא משום הנאה דידי' אף להקדש היזק. אבל התם בחולין כיון דאין לו הנאה וגם היזק להקדש אין כאן דהא אמר חוץ מכחשה משום הכי מהני

ומה שהקשה כת"ר על תורי"ד ממעילה (דף י"ג ע"א) דתנן ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת ואחרים מתנדבים ופירש"י ותוס' דיש מתנדבים ומתנים קודם הכנסתן לדיר להתעשר ע"מ שתניק בנה שהוא חולין. הרי מבואר שאם התנה ושייר יניקה כזו מהני עכ"ל. הנה לא רחוקה היא לומר דתורי"ד והרשב"א יפרשו כהרמב"ם והתוס' שם ד"ה הפועלין דמפרשי ואחרים מתנדבים שנדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהן חולין. ועוד אפשר לומר אף לפי שיטת רש"י דהנה כבר הקשו התוס' לשיטת רש"י דהכא כיון דמחויב להקדיש היוצא עשירי איך יכול להתנות. ועוד הא במעשר כל הבהמה היא קדושה ואיך יכול להתנות לשייר חלק היניקה שבה א"כ אין כל הבהמה קדושה וזה אי אפשר. ועוד לטעם שכתב רש"י דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני תנאה עכ"ל. דא"כ איזו גבול תתן לה דלא לעולם הי' יכול לעכב. הא סוף סוף מוכרח הוא להכניסה לדיר ואיך נאמר שעי"ז שיכול למונעה שלא תכנס לדיר עתה יהי' יכול להתנות עלי' לעולם. אשר על כן הנראה דכונת רש"י הוא שמתנה שתניק בנה אותה החלב שיש בדדיה עוד מקודם שנתקדשה. ועל זה יכול הוא להתנות שלא יתקדש החלב כיון דיכול לעכב שלא תכנס לדיר להתעשר עד לאחר זמן. א"כ יכול להתנות על החלב שבדדיה. אבל על החלב שלאחר כך אינו יכול להתנות כיון שמחויב הוא להקדיש היוצא עשירי. ואפילו לשיטת רש"י י"ל דבעור שהקדיש לבדה"ב א"א לומר דחלק העור שייר דהא כל העור הוא שייך להקרבן, משא"כ בחלב אפשר לכאורה לומר דחלק היניקה שייר לעצמו. דהא אין לומר דכל הבהמה שייכת לחלק היניקה אלא דזה אינו. דהא כל הבהמה היא קדושה ואי אפשר לשייר בה כלום וכמש"ל

ובהאי ענינא הקשה השער המלך בפרק ה' הלכה י"ז מהל' ערכין עלה דכתב הרמב"ם היתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלוי' בו כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין (דף ד') דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה. מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך. אשר המתבאר מסוגיא הלזו דקדשי בדק הבית חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש בעל מום אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלוי' בו. ואילו בקדשי בדה"ב פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה כו'. ואולם זו היא שקשה בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזותי' כו' אי הכי קדשי מזבח נמי. קדשי מזבח כחשי. קדשי בדק הבית נמי כחשי. באומר חוץ מגיזה וכחשה. קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה כו' ופירש"י ז"ל וז"ל. אפילו הכי דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזתה דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה. אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל. והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר איפכא דאדרבה קדשי בדק הבית כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפילו בבעל מום פשטה קדושה בכולה עכ"ל השער המלך. והנראה לענ"ד בזה. דהנה שווי האבר שהנשמה תלוי' בו אפשר לחשוב בשני אופנים. אופן אחד מכפי מה שהוא שוה בעצמותו האבר לבדו. אופן שני כפי חשיבות האבר מצד התיחסותו להבהמה. דמפני שהוא אבר שהנשמה תלוי' בו אז האבר לבדו שוה דמי כל הבהמה. וכמו שכתבו התוס' בבבא מציעא (דף קי"ד ע"א) ד"ה מה ערכין נידון. דאינו שוה כלום אם הי' נוטל אותו אבר יעו"ש. והנה הרמב"ם יהיב טעמא דמשו"ה קדשי בדק הבית חייב בדמי כולו שכל הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא. והיינו דהיכי דמקדיש לדמיו אמרה תורה דנידון בכבודו. היינו דדמי האבר צריך לשלם כפי מה שהוא שוה מצד חשיבות התיחסותו להבהמה. משום דכל עצם קדושת דמים הוא מקדיש שווי הדבר ושויו של אותו אבר לבדו הוא כמו ששוה כולו כיון שהוא דבר שהנשמה תלוי' בו. אבל כשמקדיש למזבח הרי הוא מקדיש הדבר עצמו לא מצד שויו. ואף דמקדיש לדמיו ג"כ נחית לי' קדושת הגוף להקריבו על המזבח. ואם מקדיש בעל מום אז מה שאינו יכול להקריבו הוא מצד מה שהוא בעל מום. אבל ההקדש שהקדישו לדמיו למזבח הוה ג"כ נחית לי' קדושת הגוף. וכיון דאמרה התורה דאינו נידון בכבודו בכה"ג. היינו דאין חושבים שווי האבר כפי מה שהוא שוה עכשיו מצד מה שהוא אבר של הבהמה שהנשמה תלוי' בו. כי אם מצד עצמותו כפי מה ששוה לבדו בלתי מה שנשמת הבהמה תלוי' בו. ע"כ נותן רק דמי האבר לבדו כפי מה ששוה בעצמו לא מצד חשיבותו. ואם כן גם בקדושת בדק הבית אין הקדושה מתפשטת בכולה. דרק האבר לבדו הוא קדוש וכל הבהמה הוא חולין. ורק כיון דאמרה תורה דמחשב שווי האבר באופן שנידון בכבודו. דהיינו מצד חשיבותו מה שהנשמה תלוי' בו. א"כ מצד חשיבות זו אותו אבר לבדו הוא שוה דמי כולה ומשלם רק בעד האבר לבדו דמי כולה. והיינו דלא אשכחן בשום דוכתא בקדושת בדק הבית לשון פשטה קדושה בכולה אלא לשון חייב ליתן דמי כולה. דהיינו דכל הבהמה אינה קדושה היכי דהקדיש רק ראשה לבדק הבית. אך בעד הראש לבד חייב ליתן דמי כולה. והיינו שכתב רש"י דבקדושת דמים כגון בדה"ב מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל. דכל הבהמה נשארת חולין כמקדם ורק האבר שהקדיש