תשובה שלמה - א קיד

כ"ז שהקרבן חי. שוב ראיתי בספר עמודי אור סימן קכ"א שכתב ג"כ כעין זה. ולפ"ז איך יקדישו בעלים עורות הקרבנות קודם הקרבה הא ימעלו בזה. אלא ע"כ דבעלים דקאמר הם כל כהני המשמרות

ואף לפי מה שכתבו הרשב"א והר"ן בנדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אמר דבככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה אם נטלה לאכלה לא מעל. דכיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת הו"ל כגזבר של הקדש דאמרינן בסוף פ"ק דחגיגה (דף י"א) דאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל. משום דמעיקרא נמי ברשותי' קאי והשתא נמי ברשותי' ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר עכ"ל. דהכא כיון דמקדיש להעור לבדק הבית הוי ברשות הגזבר וכשנהנה אח"כ ממנו הרי הוא כמוציאו מרשות הקדש ויעוין מעילה (דף י"ט). ועוד הא אית בי' איסור מעילה בכל אופן

ועוד לפי מה שכתב בספר נחל יצחק בענין תפיסה בדררא דממונא סימן א' בהג"ה שהקשה רב עלה דכתבו התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) ד"ה הוא שכתבו וז"ל וא"ת בסוף תמורה גבי מקדיש עולה לבדה"ב קאמר אי מדרבנן אימא סיפא כו' וי"ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה אין ראוי לחכמים לתקן שם מעילה כו' ובעור דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיני' ותקינו רבנן מעילה עכ"ל התוס'. והקשה דהא מפורש בזבחים (דף ק"ג ע"א) ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש כו' ר' אייבו אמר ר' ינאי פרט למתפיס עולה לבדה"ב לא מבעיא למ"ד קדשי בדה"ב תפסי מדאורייתא. אלא אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס. ופירש"י לא מיבעיא כו' אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בי' תופס עכ"ל. הרי דתפיס קדושת בדה"ב בעור מן התורה. ואיך קאמרי התוס' דמועלין רק מדרבנן בשביל העור ותירץ הגאון המחבר דעור העולה הוי כאינו ברשות הבעלים כיון שאין להם שום זכות היתר בו ולכן א"י להקדיש לבדה"ב. ובזבחים דקאי הש"ס אליבא דר' יהודה י"ל, ס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כמו שמשמע מהתוס' ב"ק (דף ע' ע"א) ד"ה כסתם ולכן קדוש מה"ת עכ"ד. ולפי זה כל עיקר הא שהעור קדוש אם בעל הקרבן מקדיש אותו היינו מדרבנן. אבל מדאורייתא לא הי' קדוש משום שאין להם עוד זכות היתר בו ואנן הא קיי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אם כן א"א למיקרי להו בעלים. ומדקאמר דעמדו בעלים והקדישום לשמים שמע מינה דכהני המשמרות הם. דהוו בעלים גמורים על העורות

ועל פי זה אזדא לה הא דכתב ליישב הא דתמהו המפרשים על הרמב"ם דפסק בפרק ה' הלכה כ"א מהל' מעשה הקרבנות המתפיס עולתו לבדק הבית וכן המקדיש נכסיו והי' בהן זכרים שדינם שיקרבו עולות אין עורותיהם לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש וזהו כר' יהודה בזבחים (דף ק"ג) והא בתוספתא שם פרק י"א פליגי שם רבנן על ר"י וסברי דגם בזה עורה לכהנים. ואם כן למה פסק הרמב"ם כיחידאה. וכתב לתרץ דכיון דבסתמא דברייתא דפסחים הנ"ל מפורש שהבעלים יכולים להקדיש העור לבדק הבית וכדברי המהרש"א דסתם לשון בעלים משמע בעלי הקרבן וזהו כדברי ר"י כו' ע"כ פסק הרמב"ם כן עכ"ל. ולפי מה שכתבתי א"א לומר כן. דהא הרמב"ם פסק דגם בקרבנות צבור העורות לכהנים. א"כ איך נאמר דבעלים הם בעלים ממש. וע"כ כמ"ש רש"י ז"ל דהם כהני המשמרות

והנכון בדברי הרמב"ם. דכיון דחזינן בירושלמי שם דר' ינאי משיב לר' יוחנן דהמקדיש עולתו לבדק הבית מעל והיינו משום העור וא"כ הא דמתרץ ר' ינאי אליבא דר' יהודה בזבחים (דף ק"ג) ש"מ דהכי ס"ל. משו"ה פסק כן הרמב"ם דהמקדיש עולתו לבדה"ב כו' דאין העורות לכהנים

ועל פי הדברים האלה לא תקשה נמי הא דהקשה בהך דמנחות (דף כ"א) דתנינן התם על המלח ועל העצים שיהיו הכהנים נאותין בהם אמר שמואל לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. קס"ד מאי לקרבנם למלוח קרבנם לאכול אכילת קדשים. השתא למלוח עורות קדשים יהבינן לאכילת קדשים לא יהבינן. דתניא נמצאת אתה אומר בשלשה מקומות המלח נתונה כו' בלשכת המלח ששם מולחין עורות קדשים והקשה כת"ר דנימא דהא דמלחו העורות היינו עורות של הקדש היכי דאינם לכהנים. ומאי פריך. אך לפמש"כ לא תקשה דא"א לומר דיתקנו מקום להניח המלח בשביל עירות של הקדש. דהא במקדיש עולתו דהעור קדוש לבה"ב הא מעל ובודאי לא היו מקדישים כך דלא לימעלו. וא"כ מסתמא לא אירע הרבה שיעשו כן כדי שלא ימעלו וא"א לתקן מקום למלח כדי למלוח עורות אלה. ובכלל לא שייך שיתקינו מקום להניח מלח כדי למלוח עורות של הקדש דהוו באקראי. דע"פ רוב היו העורות של הכהנים

וראיתי בחידושי הרשב"א במנחות שם שכתב וז"ל וקשיא מאי ס"ד דר"ל למלוח קרבנם וכי בעבור שהם כהנים גריעי משאר אינשי שמולחין קרבנם. וי"ל דהשתא ס"ד דישראל מביאין מלח מתוך ביתם ומכהנים קאמר דמולחין במלח של צבור אי נמי דעדיפא מיני' פריך דאפילו עורות של צבור מולחין ממנה עכ"ל. משמע מדבריו דהקושיא היא אף אי נימא דהעורות שמולחין אינם של הכהנים. מ"מ אם מולחין העורות שהם רק קדושת בדה"ב. א"כ פשיטא דיהבינן לאכילת הקרבן שזהו צורך הקרבן. דבאכילת כהנים בעלים מתכפרים

איברא דיש לעיין בהא דאמרינן דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמות זכרים ימכרו לעולות ודמיהן יפלו לבדה"ב כדפסק הרמב"ם בפרק ה' הל"ז מהלכות ערכין והאיך ימכרו לעולות. כיון דהעור הוא של בדק הבית כדפסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מעשה הקרבנות. א"כ הרי ימעול הקונה את העולה

אלא דיש לומר דנהי דהיכי דהוא מקדיש עולתו לבדה"ב מעל משום העור דכיון דמקדיש העור לבדק הבית וקמתהני מני' מה שהוא מגין על הקרבן והוא מתכפר בו. אך היכי דמוכרים לצרכי עולות בהמות של בדה"ב אף שהעור נשאר לבדה"ב. מ"מ אין בו מעילה משם דכשהגזבר מוכר לצרכי עולות בודאי הוא מקנה ג"כ בהעור לצורך העולה וא"א לומר דלמעול דמתהני מבה"ב. כיון דהגזבר מקני לי' להכי אם כן לא מעל. דהך הנאה דהעור הקנה לו הגזבר דהא הגזבר יש לו רשות למכור הבהמה לכך דלצורך זה נתקדשה. וממילא כשמוכר לצורך עולה מסתמא מוכר ככל הצורך כדי שלא ימעול. וממילא מקנה לו גם בהעור כדי צורך הקרבן. אך היכי דמקדיש עור העולה לבדק הבית אי אפשר לומר דכונתו נמי דהקדיש העור לבר מהך הגנה דמגין על העולה. דהא מבואר בב"ב (דף ע"א) א"ר הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה אילנות בתוך של חבירו הר"ז לא קנה קרקע. מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כו'. תנן ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה. ותני עלה א"ר שמעון מה טעם הואיל ויונקים משדה הקדש ואס"ד שיורי שיירי כי קא ינקי מדנפשי' קא ינקי. ובתורי"ד שם הקשה הא אף אם נאמר דלא שייר קרקע לפניו. מ"מ הא שייר עכ"פ שעבוד השדה ליניקתם גם בלוקח ב' אילנות כו' א"כ אכתי תקשה הא מדנפשי' קא ינקי. ותירץ דאם אמרינן דלא שייר מקום מטע אילנות אלא שעבוד יניקה ניחא. דלגבי הקדש לא מהני. דאפילו אם התנה עם הגזבר שיהיו אילנותיו יונקים משדה הקדש לא מהני דמאן מחול גבי'. נמצא שהוא נהנה מהקדש. אבל אם נאמר דשייר לעצמו מקום האילנות. א"כ נמצא דבשלו ק נטועין וכל שהן נטועין בשלו אין אנו חוששין ליניקתן עכ"ל, וכן מבואר בתשובות