תשובה שלמה - א קיג

בפועל דפותחין בו. כגון דפותחין בכבוד בניו דהא איתי' בעולם הוי. רק שלא אמרו עוד בפועל זה אינו מעכב. כיון דהדבר ידוע שיאמרו

ובזה כתבתי בתשובה אתת בענין אונס בגיטין דכתב מהרי"ט בתשו' ח"ב חלק אהע"ז סימן י"ב דדוקא אם האונס לא שכיח אמרינן דיש אונס בגיטין. אבל אם סיבת האונס לא שכיח אז אמרינן דאין זה אונס. וכתב שם מהרי"ט וז"ל ואע"פ שהדבר הזה הסברא מחייבתו כו'. יש להביא סעד מהא דאמרינן בנדרים פרק פותחין בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי הו' לי' נדרא למשרא אתא לקמייהו דרבנן אמרו לי' נדרת אדעתא דהכי אמר להו אין נדרת אדעתא דהכי א"ל אין. כמה זמנין. כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחיי' באוכלא דקצרי אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושרי' לנפשי' א"ל רב אתא מדיפתא לרבינא האי נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. ומסתמא סבת ההכאה לא אסיק אדעתי' שיצטערו רבנן דיקום הכובס לחוש על כבודם של חכמים ויכנו הכה ופצוע דאפיקורוס במלתא דשייך דוקא שכיח דפקר ולא שכיח שיחוסו על כבודם של חכמים אם הי' מבזה אותם. ואין שינא אוהב. אלא כיון שההכאה עצמה שכיחא דמצערי רבנן להנאתייהו ואפשר הי' שיצערנו על עסקי הנדר על סבה קלה הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מיקרי עכ"ל. והנה הך עובדא אינה בפרק פותחין כ"א בפרק ארבעה נדרים (דף כ"ג ע"א). ולענ"ד איני מבין ראי' זו. דבשלמא בתנאי שבגט שצריך לקיים תנאו ואם לא קיים תנאו אז אין הגט קיים. דאם התנה ע"מ שאשב בתפיסה כעובדא דמהרי"ט. וכיון שמה שמסרו אביו לא עלתה על דעתו אין זה נקרא קיום התנאי. דצריך שיתקיים בפועל אבל גבי נדרים אם פותחין בחרטה הא אף אם הדבר שמתחרט עבורה לא נתקיימה עדיין ג"כ הוי חרטה. ומכש"כ שר' ישמעאל בר' יוסי בעצמו אומר (בדף כ"א ע"ב) דאומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה כו' מתירין אותו. ולפי מה שפירש הר"ן ז"ל לא הי' עכשיו עשרה בני אדם שיפייסוהו. וכיון שכן הרי אין כאן ראי'. דהתם עיקר החרטה הוא ממה שאפשר שאפיקורי מצערי רבנן. ואף שעכשיו הכהו האי כובס וזהו מלתא דלא שכיחא. לא זו היא עיקר חרטתו. רק שבשביל זה שהכהו עלתה על דעתו דאפשר מה דמצערו האפיקורי ומשו"ה התחרט על נדרו. ואף שעתה לא הי' מצערו כלל האפיקורי. מ"מ בשביל מה שאפשר שיצערוהו גם מסיבת נדר זה על סיבה קלה לכן התחרט על נדרו. וזהו מה שדקדקו רבינו גרשם בפירושו שכתב שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. כי האי ולא דמי לנולד. והרא"ש בפי' שכתב שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. מצערי ת"ח אחרים כי האי עובדא עכ"ל. דקדקו לכתוב כי האי. היינו דהחרטה לא היתה בשביל מה שהכהו הכובס. שזה הוא מלתא דלא שכיחא. אלא בשביל מה דאפשר להיות שיצערוהו האפיקורי כמו שציערו זה. דזהו מלתא דשכיחא דמצערי האפיקורי הרבנן

ועל פי הדברים האלה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בפרק ו' הלכה י"ב מהלכות שבועות שהראב"ד השיג עליו וז"ל א"א נולד שאמרו אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי אבל בנולד המצוי פותחין כדאמרינן שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן כו' עכ"ל וע"ש בכסף משנה. וגם הלחם משנה הקשה שם וז"ל כתב הרב כ"מ דרבינו ז"ל אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי. ואני תמי' על דבריו דבהדיא חלקו בגמרא בכך פרק ארבעה נדרים גבי עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דמתיי' ההוא קצרא ושרא לנפשי'. והקשו שם והרי נולד הוא. ותירצו האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן משמע דיש חילוק בכך עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא תקשה על הרמב"ם דהתם לאו משום דנולד מצוי הוא דשרא לנפשי'. אלא משום דאין כאן נולד כלל. דהא הך דמצערו האפיקורי הרבנן הוה בעולם רק שלא נתקיים עוד בפועל. וזה אינו מעכב כיון דשכיח הדבר משו"ה יכול הוא להתחרט על נדרו. דזה יכול הי' לעלות על דעתו אף בעת שנדר. והדבר שבשבילו הוא מתחרט ונעשה פתח אינו צריך שיתקיים עכשיו בפועל רק שיהי' אפשרות לדבר. ומשום הכי לא חשיב נולד דכיון דשכיחי דמצערי רבנן זו היא סבת חרטתו. וזה אפשר הי' לעלות על דעתו אף בעת שנדר. ואינו מחלק כלל בין נולד מצוי לשאינו מצוי. ידידו חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני

סימן לג. למע"כ הרב הגאון כו' מוהר"ר אלי' מרדכי ראבינאווייץ [ז"ל] אבד"ק סאפאטקין

ע"ד מה שכתב כת"ר במה דאיתא בפסחים (דף נ"ז ע"א) ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה לערב היו מחלקים אותן לאנשי בית אב והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע כו' עמדו בעלים והקדישום לשמים ופירש"י עמדו בעלים כל כהני משמרות יחד. והמהרש"א כתב דיש לפרש בעלים ממש דקודם הקרבה לא זכו הכהנים בעורות. ובאיי הים שם כתב שלא נראו לו דברי המהרש"א. דנהי דכהנים לא זכו בהן עד אחר הקרבה. בכ"ז מיד שהקדישו הבעלים לקרבן יצא מרשות בעלים ואין לבעלים רשות בהעורות לעשות כרצונם דפקע שם הבעלים. וכת"ר כתב שכדברי המהרש"א מפורש בזבחים (דף ק"ג ע"א) ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש כו' מאי פרט לעולת הקדש כו' א"ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדק הבית. לא מיבעיא למ"ד קדשי בדה"ב תפסי מדאורייתא. אלא אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס. ופירש"י הנ"מ דמדאורייתא לא תפיס בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה תלה על דבר שאינו שלו. אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בי' תפיס עכ"ל. הרי שמפורש בפשיטות כדברי המהרש"א דקודם הקרבה לא זכו הכהנים בעור ויכולים הבעלים להקדיש העור לבדה"ב עכ"ל כת"ר. ולענ"ד נראה דע"כ צריכים לומר כדברי רש"י דהבעלים הם כל כהני המשמרות. דאי נימא כמש"כ המהרש"א דהיינו בעלים ממש. א"כ הא תינח קרבנות יחיד הקדישו בעלים את העורות. אך הלא גם עורות קרבנות צבור לכהנים כמבואר שם בזבחים ופסק כן הרמב"ם בפרק ה' הל' י"ט מהלכות מעשה הקרבנות. וע"ז לא שייך עמדו בעלים אי נימא דבעלים ממש. ועוד לשון עמדו בעלים משמע שפעם אחת עמדו והקדישו ותו לא הי' להם עסק ע"ז. ואי נימא דבעלים היינו בעל הקרבן. אם כן צריכים לומר דכל פעם שהקריב אחד אז הקדיש העור. ועל זה לא שייך לשון עמדו בעלים והקדישו

ועוד דהא מבואר בירושלמי ברכות פרק ג' ובנזיר פרק ו' ובמד"ר קהלת ז' דהמקדיש עולתו לבדה"ב מעל משהכהנים מתעכבים בשחיטה. והיינו משום דהא דנתכפר בהקרבן נחשב למעילה אם הקרבן הוא מדמי בדה"ב כמבואר במעילה (דף י"ט) וברמב"ם הלכות מעילה פרק ו' הל' י"א. והנה בזבחים (דף ו') איבעיא לן אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה. ובשבת (דף ע"ב) תוד"ה כי אתא כתבו דעולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה. וכיון דכן הא כל זמן שהעולה חיה היא מכפרת לו. וכל זמן שהיא חיה אין לחלק בין העור להבשר דהכל קרוי קרבן. והא מבואר בזבחים (דף ק"ד) דהעור בעי זריקה להתירו בהנאה. א"כ מקודם זריקה גם העור בכלל הקרבן. והא נמי אי הי' נפשט העור מהבהמה היתה נטרפת דהו"ל גלודה ופסולה לקרבן. אם כן קמתהני מהעור. ואם כן כשמקדיש העור לבדה"ב הוא מעל בו דהא מתהניא בי' מה שמועיל לו הקרבן בעודו בחיים שמתכפר