תשובה שלמה - א קי

לכשיהי' נלקט יהא מחולל, ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט, דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ עכ"ל

והנה אף שמשמע מדברי התוס' שכונתם שכבר הפריש ההקדש, אך אם נאמר בדבריהם כפשוטם דהע"ה כבר הפריש את ההקדש לתוכה והכהן כשיבא לאוכלן יאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש דתקשה מה מהני תו הא דיפריש אח"כ הרביעית ויאמר שזהו הרביעית קדש, דאטו אם נתערב איסור בהיתר נסיר כשיעור האיסור ונימא דהוברר הדבר שזהו האיסור והשאר יהי' היתר דזה לא ניתן להאמר ועיין מה שכתבו התוס' בסוטה (דף י"ת ע"א) ד"ה חזר ובתמורה (דף ל' ע"א) ד"ה ואידך ובחי' הריטב"א בסוכה (דף כ"ד), ולכאורה אין לומר כמו שכתבו התוס' שם בתמורה וז"ל ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתן בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל, דלכאו' דברים אלה צריכים הסבר דמאי נפקותא בין דברים שהוברר האיסור מתחילה מדברים שלא הוברר האיסור קודם תערובתו, אלא דנראה בזה לכאורה דמה שסתמו התוס' כאן פירשו במקום אחר בבכורות (דף נ"ו ע"ב) ד"ה לברור וז"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחילה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל, והיינו כיון דהיכא דהאיסור היה מבורר קודם, א"כ היה איסור החלטי מקודם ולא תלי כלל במה שיברור אח"כ. אבל בשותפין שחלקו שאחד נטל עשרה (טלאים] ואחד נטל תשעה וכלב הלא א"א לומר דכל העשרה הם נגד הכלב רק דאחד הוא נגד הכלב וכיון שאותו אחד הוא מעורב בין כל העשרה, ומעולם לא נודע עוד אותו האחד שהוא נגד הכלב, והדבר הא תלוי בדעתו מתחילה לומר שאותו האחד הוא לוקח נגד הכלב, ומדלא אמר כן בתחילה אמרי' דמסתמא כך היה דעתו מתחילה דמחי שיברור אחד הוא נגד הכלב, אך הכא אם הע"ה הקדיש כבר הרביעית, ואף שלא היה הוברר מתחילה אותו רביעית של קדש, רק היה מתחילתו בתערובת כל החבית, מ"מ כיון שהוא אינו מפרישו כ"א הכהן א"א לומר דמתחילה היה דעתו שאותו רביעית שיפריש הכהן יהי' קדש דהא לא תלי' כלל בדעתו של כהן, אלא הנכון בכונת התוס' דהע"ה בתחילת ההקדש אומר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש והוה כמו בהלוקח יין דתליא בדיני ברירה

ואפשר עוד לומר דכונת התוס' בחולין היא כהרמ"ר, דנראה לומר בסברתו דכיון דהאיסור לא היה מבורר קודם תערובתו וכאן ע"כ צריך לסלק את האיסור ע"כ אמרי' דמסתמא כך היתה כונתו שיאסר אז כשיסתלק, אבל כשכבר היה האיסור מבורר מקודם א"א לומר שהוברר הדבר שזהו דדלמא אינו אותו ממש, וכן משמע מדברי הריטב"א בחידושיו בסוכה (דף כ"ד) וא"כ ה"נ כשהקדיש הע"ה את הקדש ע"כ ידע שצריך הרביעית להסתלק מן החבית וכיון דהרביעית קדש לא היה מבורר מתחילה קודם התערובות, על כן אמדינן דעתי' דהקדיש אדעתי' שיפרשנו ויסלק הרביעית מן החבית שאז יהי' קדש, ואף שהכהן מסלק את הרביעית אין זה מעכב

ובזה נראה לענ"ד לתרץ מה שראיתי שמקשים על סברת הרמ"ר מהא דחולין (דף מ"א) דפרכינן למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב וכתבו התוס' למ"ד מנסך ממש פריך, ומשני הש"ס כגון דאית לי' שותפות בגוי'. והקשו דהא אכתי תקשה דהיינו מדמע דלא נאסר חלק חבירו אלא משום דמיערב בשלו וי"ל דמ"מ קמ"ל דאע"ג דחייב מיתה לא אמרי' קים לי בדרבה מיני', והשתא לדעת הרמ"ר אמאי חייב התם לשלם יקח האחר את חלקו ויניח חלק חבירו ואמרי' הוברר הדבר כיון דלא היה נאסר עד אחר התערובות. ולפי מה שכתבתי בטעמו של הרמ"ר דכונתו היא דכיון דנאסר בתערובות וע"כ לא אסר כולו רק החלק שצריך לאסור כמו התם דמסתמא לא נתן כל הטלאים בעד הכלב כ"א אחד, ומכיון שידע שיצטרך לסלק את האיסור, א"כ אמרי' דמסתמא דעתו היה לאסור רק הך דיברור אח"כ א"כ כשבורר אחד אמרי' שזהו האיסור שאסר, דאמרי' דאסרו רק כשיבררנו, אבל התם בהמנסך הא כונתו לאסור תיכף לא על מנת שיבררנו אח"כ וא"כ חלקו נאסר תיכף ולפ"ז אף אם יברור אח"כ חלקו כיון דהוה תערובות עם חלקו של חבירו לא שייך כאן ברירה לומר דהוברר חלקו, כיון דנתערב בודאי חלק חבירו האסור בגוי'

והנה עיקר דיוקו כבר דברו מזה המפרשים, ולענ"ד נראה דהנה אנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכן בחולין כשהקשו התוס' איך נאכל התרומה הרי זהו רק איסור דרבנן כיון דרביעית קדש מעורב בחבית הרי הוה מין במינו לדידהו וא"כ מדאורייתא ברובא בטיל ורק מדרבנן לא בטיל. לכן כתבי דקאמר רביעית שאני עתיד להפריש דאף דזהו רק ע"י ברירה כיון דהתם עיקר קושיתם איך נאכלת התרומה וזהו אסור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה. אבל בזבחים חקרו התוס' איך נקריב אח הקדש אליבא דרש"י דהוא מדומע בתרומה והקדש הא הוא המיעוט ואסור מדאורייתא מטעם שהוא מדומע בתרומה, לכן לא כתבו מצד ברירה דבדאורייתא אין ברירה רק כתבו שלאחר הפרשה יעשה את הקדש ואת התרומה

ובעיקר הך מלתא כבר כתב הרשב"א ז"ל בספר תולדות אדם סימן פ"ב דכי אמרי' לברירה היינו דוקא במידי דלית לי' קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו. אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו מסוים כל שבורר אח"כ אחד מהם הרי הוא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכים לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכים לברירה שהרי השתא מתקיים, ודומיא דהכא נמי שוב אין אנו צריכים לברירה

והנה רש"י ז"ל ס"ל דממשקה ישראל מן המותר לישראל צריך להיות מותר לכל ישראל ואף שיש בו היתר לכהנים אין זה מן המותר לישראל וראיתי בהגה' מצפה איתן בזבחים (דף פ"ח) שהקשה מהא דאיתא בפסחים (דף מ"ז ע"ב) שה ולא הבכור אחת ולא מעשר מן הצאן ולא פילגס מן המאתים מותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטילה במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל והקשה לשיטת רש"י ל"ל קרא שה ולא הבכור תיפוק לי' ממשקה ישראל כיון דאסיר לזרים ואף שכהנים אוכלים אותו אין זה ממשקה ישראל והנראה לענ"ד דלא קשה דבכור שאני דהא דבכור אינו נאכל לזרים היינו משום דהוא קדוש ועומד לקרב על גבי המזבח והוה ככל קרבן דאינו נאכל לזרים, אך לולי הקדשו היה נאכל לזרים, ועוד נראה דאף לשיטת רש"י אסור רק בגונא דאין בו היתר לזרים בשום אופן כמו תרומה או טבל שאיסור גופו גרם לו ע"ש בפסחים אך בכור שבמומו נאכל אף לזרים מקרי מן המותר לישראל ואין נקרא שאיסור גופו גרם לו דמקרו יש בו היתר לישראל אלא מפני שהוא קדוש ועומד לקרב על גבי המזבח אינו נאכל לזרים

והנה באמת בתוספתא מעילה איתא דאין מביאין נסכים ומנחות מן התרומה א"כ ש"מ כפירש"י דבעינן מן המותר לכל ישראל, גם הרמב"ם בפרק ב' הל' י"ג מהל' מעשה הקרבנות כתב אין מביאין נסכים. אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים,