תשובה שלמה - א קח

ד' שמסתפק שם אי כהן שמפגל חטאת לשם שלמים אי חייב: אחר זה מצאתי בספר טורי אבן ר"ה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה הרי הוא עובר שכתב ג"כ בקצת דברים כמו שכתבתי וז"ל שם אלא דאכתי קשה הא אי מיתשל עליו נמי גורם לבטל למפרע עשה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה כו' וי"ל כיון דבשעת שחיטה כדין שחט שהיה עליה שם קדשים אע"ג דע"י השאלה נעשה חולין למפרע לית לן בה דחולין בעזרה ממילא הוי וכה"ג מצינו בפ"ד דמנחות (דף מ"ח) גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות מושך ב' מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ופריך דלא כרבי כו' ומשני לעולם כרבי ופריק להו גואי וחולין ממילא קא הוי מיהו לא דמי כולי האי דהתם כי פריק להו מכאן ולהבא הוא דנעשה חולין ובשעה שעשה מעשה והכניסו לעזרה היה קודש ואף כי פריק לה, מ"מ עד השתא שם קודם עליו ואין בו משום איסור חולין בעזרה אלא מההיא שעתא דפריק לה כשהוא בעזרה והא אין בו בו מעשה וממילא הוי, אבל כי שאיל עלה כיון דקיי"ל חכם עוקר את הנדר מעיקרא נמצא איגלי מילתא למפרע בשעת כניסה לעזרה ובשעת שחיטה שעשה מעשה הכניס ושחט חולין בעזרה ואין זה ממילא אלא מעשה גמור נעשה באיסור עכ"ל

אלא דמה שכתב דלא שייך שאלה גבי מתן ד' משום דאי מתשיל עליו גורם לבטל למפרע עשה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה דהא גם בנזיר דאיתי' בשאלה ולהכי דחי עשה דמצורע לעשה ול"ת דתגלחת נזיר כמבואר ביבמות (דף ה') וכמו שהביא שם בט"א והא גם באופן דנטמא מקודם והביא קרבנות נזיר טמא ואח"כ כשמונה נזירות טהרה ג"כ דוחה עשה דמצורע ל"ת ועשה דנזירות ואי נשאל עליו הרי גורם שהקרבנות שהביא מקודם יהיו חולין בעזרה, א"ו דאף דיגרום אח"כ בהשאלה דיהי' חולין בעזרה מ"מ אין זה מעכב בעיקר הדבר שלא יהא נחשב לאיתי' בשאלה, וכמו שכתב שם גם הוא אח"כ מנזיר שמשון דאינו בשאלה: אך בעיקר דבריו שכתב שם בטורי אבן דמה"ט אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דבל תוסיף משום דעשה זו קילא דישנה בשאלה וכדאיתא בפ"ק דיבמות (דף ה') דמראשו דמצורע אתי' דעשה זו דוחה לתגלחת דנזיר אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שאני נזיר דקיל שישנו בשאלה וכיון דקיל איכא למימר דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה עכ"ל, הנה דבר זה דדבר שישנו בשאלה להוי קיל אינו ברור כ"כ, דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה עלי וא"ת ליתי עשה דסוכה ולידחי ל"ת דלא יחל דברו, וי"ל דנדרים עשה ול"ת הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה ל"ת לא יחל דברו עכ"ל, וכן כתב בספר החינוך להרא"ה ז"ל מצוה ל' והגאון בעל. משנה למלך בהגהותיו לספר החינוך הקשה ע"ז מההיא דיבמות (דף ה') ונזיר (דף נ"ח) דעשה דמצורע דתי לעשה ול"ת דנזיר הואיל דאיתי' בשאלה וא"כ ה"נ נדרים איתי' בשאלה ע"ש ועיין בספר הכתב והקבלה פ' מטות מה שכתב שם, והנראה בדעתם דמצורע שאני דגדול השלום כדאיתא ג"כ בחולין (דף קמ"א) דהוה אמינא דדחי עשה דמצורע עשה דשלוח משום דגדול השלום אי לאו תשלח יתירא א"כ משו"ה. דחי ג"כ עשה ולאו דאיתי' בשאלה. אבל עשה אחרינא לא דחי לעשה ולאו דאיתי' בשאלה וכמש"כ התוס' בנזיר שם סוד"ה הר"ף ובחי' הרשב"א ביבמות (דף ה' ע"א) ד"ה לנזיר ובזה יש לתרץ נמי מה שהקשה בספר שאגת ארי' סימן ס"א על דעת הרי"ף דהא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה היינו רק בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח, אבל בכולל דהיינו שאומר שבועה שלא אוכל מצה מגו דחייל אמצה דרשות חייל נמי אמצה דחובה והקשה עליו נימא דעשה דמצה דחי לל"ת ועשה דשבועה כיון דאיתי' בשאלה כמו במצורע דדחי לל"ת ועשה דנזיר כיון דאיתי' בשאלה ובמה שכתבתי לק"מ דעשה דמצורע שאני דגדול השלום אח"ז מצאתי שהדברים מפורשים בספר שער המלך הלכות נדרים פרק ג' הלכה ו' ע"ש, והא דקאמר שם דמשו"ה דחי משום דנזיר איתא בשאלה היינו דרק בנזיר מצורע דחי משום דאיתא בשאלה ומצוה לאתשולי משום דגדול השלום וכמש"כ בתי' הריטב"א ביבמות שם, ובשיטה מקובצת בנזיר (דף נ"ח) כתב בשם הר' עזריאל ז"ל דלא נקט הך פירכא משום דהוה צריך למימר נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה וכהן מנזיר שכן ישנו בשאלה ולא הוי מצי למימר. משום שלום בית בעלמא נמי נקט פירכי דלעיל עכ"ל, הרי דלדידהו. משום דאיתי' בשאלה לחוד לא קילא

אמנם שם בשער המלך הקשה עוד וז"ל ומ"מ לדאתן עלה נראה שדברי החינוך ז"ל אין מתישבים דאכתי קשה מה יענה הרב החינוך למאן דס"ל פ"ק דמ"ק (דף ז' ע"ב) דמצורע מותר בת"ה בימי חלוטו כו' שוב מצאתי בשיטה מקובצת למסכת נזיר כ"י בפרק ב' נזירין (דף נ"ח) כו' וסיים וז"ל ואפי' למ"ד במ"ק המצורע מותר בח"ה בימי חלוטו איכא קצת שלום בית דקודם תגלחת שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ"י שהוא מותר בת"ה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויחגנה בעיני' עכד"ק. ונראה לענ"ד שדברים אלה מוכרחים הם מהא דחולין (דף קמ"א) דאמרינן שם דאצטריך תשלח דלא לדחי עשה דמצורע עשה דשילוח אף דמקשינן שם מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ואמרינן משום דגדול השלום ופירש"י בד"ה אסור בת"ה כמאן דאמר במועד קטן ימי ספורו וקל וחומר לימי חלוטו ע"כ, א"כ יקשה למ"ד דמצורע מותר בת"ה בימי חלוטו האי תשלח למה לי כיון דלדידי' ל"ל. דגדול השלום ומאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה א"ו כדברי השיטה מקובצת דלדידי' נמי איכא קצת שלום, ועוד כיון דמצורע בימי חלוטו מטמא בביאה א"כ בודאי לא תתרצה אשתו לילך אחריו

עוד כתב בשער המלך לעיל מזה וז"ל ועוד אני אומר לישב קושית הרב החינוך ז"ל עפ"י מ"ש התוס' בעירובין (דף ק') ד"ה מתן ד' שהקשו וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל, וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור עכ"ל, ולענ"ד נראה דשם כתבו התוס' דהעשה בא ע"י פשיעה ולא דחי להל"ת דמשו"ה העשה קילא כיון דיכול להתקיים בלא דחיית הלאו א"כ האי עשה. לא דחי ללאו, אבל הכא הוי אפכא דהעשה דמצה או סוכה לא אתו ע"י פשיעה רק הלאו ועשה דנדרים אתו ע"י פשיעה ואדרבה אפשר לומר דידחה העשה דמצה לעשה ול"ת דנדרים דקילו דאתו ע"י פשיעה ונראה דעתו ז"ל בזה דכיון דאתי ע"י פשיעה לא אכפת לן אם הנדחה או הדוחה אתי ע"י פשיעה דבכל אופן לא דחי כיון דאתי ע"י פשיעה והוי כמו דקנסינן לי' דלא לדחי. ולענ"ד נראה בסברת התוס' דהאי דאתי ע"י פשיעה הוי קילא, כיון דבלא זה אפשר לקיים, א"כ אם הדוחה אתי ע"י פשיעה לא דחי ואם הנדחה אתי ע"י פשיעה בודאי סברא גדולה היא לומר דנדתה, ועוד הא התוס' קאמרי וז"ל וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל, א"כ הוה העשה קילא והכנ"מ גבי נדרים הא יכולים להתקיים עשה דמצה וסוכה אם לא נדר ונימא דעשה ול"ת דנדרים קילי ונדחין: