תשובה שלמה - א קז

אבל מפגל מאי קעביד איהו אטו היא חפץ לאוסרה אדרבה הוא קאמר רק הריני שוחטה על מנת לאכול אותה חוץ לזמנה א"כ הוא איננו חפץ כלל שתאסר דאדרבה הוא חפץ שתאכל בזמן יותר גדול ממה שנאכלת רק דגזירת הכתוב היא דהיכי דהוא מחשב לאכול חוץ לזמנו נאסרה א"כ איהו לאו מידי קעביד דאיהו רק מחשב לאכול חוץ לזמנו ובדעתו אין לאוסרה, רק דממילא מגזרת הכתוב נאסרת א"כ מפגל באמת הוה לאו שאין בו מעשה דאיהו לא מידי קעביד דקעביד מעשה אפשר לקרות רק היכי דהוא חפץ שתעשה המעשה ההיא שאומר בדיבורו אבל אם הוא אומר דבר שמורה בהיפוך מהמעשה בודאי א"א לומר בכי האי גונא בדיבורו קעביד מעשה דהא דיבורו הוא הפך גמור מהמעשה ההיא, אלא דהמעשה ההיא נעשית מעצמה, אך לא דיבורו עושה המעשה ההיא, ועיין נדרים (דף י"ב ע"א) דאיסור פיגול אינו מחמת עצמו יע"ש: ולפ"ז לא תקשה נמי הא דקשה לי אם מיירי בפיגול הרי לא נשחט ונזרק כהלכתא דמצד השחיטה והזריקה אין בזה שום עיכוב דהא נעשו בהכשר כדבעי ואף שחישב לאכול חוץ לזמנו, אך הא מחשבתו לא היתה שהזריקה תהי' בפסול רק דהתורה גזרה דבכה"ג הקרבן אינו כשר, אבל אין החסרון מצד השחיטה והזריקה דנהי דא"א לומר דהשחיטה והזריקה היו בהכשר, כיון דסו"ס התורה פסלה בכה"ג, אבל אי אפשר נמי לומר דהויין בפסול דהא מצדו אין כאן שום פסול על השחיטה והזריקה ואדרבה הא מהני הזריקה לגבי דאם העלה הפיגול על המזבח פקע מיני' פיגולו והוה קרבן כשר כמבואר בזבחים (דף פ"ד ע"א) וא"כ אף שמחויב באחריותו להביא קרבן אחר, מ"מ יכול לשאול רק על הקרבן האחר שצריך להביא ועל הקרבן שכבר קרב אינו יכול לשאול כדי שיצא לחולין דזהו נקרא גמר הדבר ונשאר קרבן פסול והוה כדין המבואר ביור"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ד נדר כו' לצדקה יש לו התרה כו' והוא שלא באה צדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאיל על השאר והכא נמי דכותי' דעל מה שצריך להביא יכול לשאול ועל מה שכבר קרב אינו יכול לשאול

והנה עלה דכתבתי לחלק בין תמורה לפיגול דבתמורה בדיבורו קעביד מעשה דהוא בעצמו קמקדיש הקרבן, אבל בפיגול ממילא נפסל הקרבן, יש לכאורה להקשות ע"ז מהא דכתבו התוס' בחולין (דף פ"א ע"א) ד"ה הנח למחוסר זמן בסוה"ד וז"ל ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קדש לאו עשייה היא דמאליו קדוש, דאם היה אומר הכתוב ואם ימיר יקריב אז הוי ניתוק עכ"ל, וא"כ הא כתבו התוס' אפכא דבתמורה הוא מאליו קדוש ולא שהוא עושה אותה קדוש וג"כ תקשה לפ"ז אהא דא"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ממיר דבדיבורו קא עביד מעשה מאי מעשה עביד הא ממילא קדוש, אלא דבאמת לא קשה כלל דבכל לאו הנתוק לעשה אם עבר על הלאו יש אח"כ מעשה לתקן הלאו אבל גבי תמורה הא ברגע שעבר על הלאו עשה מעשה והקדיש ועי"ז הוה הלאו לאו שיש בו מעשה ומכיון שעבר על לאו שיש בו מעשה והקדישו בשעת עברו על הלאו אח"כ באמת הוא כבר קדוש מאליו משעה שעבר על הלאו ובמאי יתקן אחר זה את הלאו דהא דהוא בעצמו הקדיש בזה עבר הלאו אבל שוב אינו יכול לתקן בזה את הלאו

ובזה אפשר לישב דברי רש"י ז"ל בפ"ק דב"ק (דף ה' ע"א) שכתב מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר עכ"ל דהקשה בשיטה מקובצת ובעוד מפרשים דמאי טעמא לא מפרש מפגל ששחט על מנת לאכול חוץ לזמנו בכל פגול דעלמא ועיין בפני יהושע ובתי' בנו פני ארי' ולפי מש"כ ניחא דהנה לכאורה קשה למה שכתבתי דבפגול איהו לאו מידי קעביד דממילא נעשה פיגול אמאי תנינן בגיטין (דף נ"ד) הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ושם (בדף נ"ג) קאמר דלמאן דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק מזידין חייבין מדינא ואמאי חייבין הא אינהו לאו מידי קעבדי דהא לאו אינהו אוסרים הקרבן רק דממילא נאסר, ואמאי חייב המפגל מדינא וי"ל דעכ"פ הוי גרמי דהא יודעים הם דאם יחשבו מחשבת פיגול סו"ס יאסר הקרבן ומחוייבים הם מטעם דינא דגרמי, אכן לפ"ז תקשה דהא התוס' בבבא קמא (דף ק' ע"א) ד"ה טיהר כתבו וז"ל וצ"ע מ"ש דפטרי בשורף שטרות חבירו מטימא את הטהור וכהנים שפגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמ"ל אם גורם לו הפסד ע"י ששורף שטרותיו ומ"ל ע"י דיבורו כו' עכ"ל מזה נראה דמחשבי לכהנים שפגלו שחייבים מדינא מטעם מזיק ממש לא מטעם דינא דגרמי, ועוד תקשה לפי מה שכתב הש"ך בחו"מ סימן שפ"ז דדינא דגרמי הוא דרבנן, א"כ איך קאמר שם בב"ק (דף ה' ע"א) דמנינא דר"ח למעוטי מוסר ומפגל דאם מפגל חייב רק מדינא דגרמי א"כ הוי רק מדרבנן לשיטת הש"ך וליכא למיתני בחשבון האבות דהא אבות הויין הנך דכתיבין בקרא והא דקאמר שם נמי למעוטי מסור ואיך אפשר למחשב מסור בחשבון האבות הא גרמי הוא מדרבנן, י"ל לכאורה דהנה רש"י ז"ל מדייק בלשונו וקאמר מוסר מלשין שמוסר ממון חבירו לעכו"ם עכ"ל דלכאורה יש להבין אמאי מאריך כולי האי ומפרש שמוסר ממון ישראל לעכו"ם אמאי לא פירש כמו שכתב בכריתות (דף ב') דמפרש שם בקיצור מלשין ותו לא, אלא דהנראה בזה דרש"י ז"ל מדייק בלשונו וקאמר דהך מסור דנקט הוא מחויב מדינא לא מטעם דינא דגרמי, כמוש"כ מהרש"ל בדעת רש"י בב"ק (דף קי"ז) דהיכי דנשא ונתן ביד מכוח דינא ממש חייב לא מטעם דינא דגרמי, ומשו"ה נמי מדייק רש"י וכתב מוסר ממון חבירו לעכו"ם, היינו מוסר בידים לכך מאריך בשפת יתר למימר דהוא מחויב מדינא ממש בכה"ג כשמוסר בידים א"כ היה אפשר למחשבי' בהדי אבות אי לאו דלסברתו דלא קמיירי בהוא, אך באמת ליכא לאוקמי דמיירי דנשא ונתן ביד ממש דהא משני שם בבבא קמא (דף ה') דבדיבורא לא קמיירי, אלא דכבר כתב בשיטה מקובצת בב"ק דף קי"ז) דמסור מחויב מדינא ממש ולא מדינא דגרמי אף אי לא נשא ונתן ביד, אך מפגול קשה לכאורה איך אפשר למחשבי' בהדי אבות

אלא דזהו דוקא אי מפגל בגונא דשוחט או זורק ע"מ לאכול חוץ לזמנו אז חייב רק משום דינא דגרמי דהא הוא לאו מידי קעביד כמשכ"ל דהוא קאמר שחפץ רק לאכול חוץ לזמנו, אך כאשר רוצה כן התורה אסרה גם הקרבן אך יען שהוא יודע שאם יחשוב לאכלו חוץ לזמנו ע"כ יאסר הקרבן א"כ הוי גרמי אבל אם שוחט חטאת לשם שלמים אז הוא מזיק ממש לבעל הקרבן דהא בדיבורו הוא עושה ממש מחטאת שלמים ואין הבעלים מתכפרים בקרבנם והא עכ"פ מהרצאת בעלים מפיק לי' בכונה ובכה"ג ודאי דחייב מדינא ממש ואהא הקשו התוס' דמאי שנא משורף שטרות, ותירצו וז"ל דדיבור חשיב כמעשה והוה מזיק בגוף הממון בידים כו' עכ"ל, והיינו דשוחט קרבן חבירו חטאת לשם שלמים, ע"כ הוי מזיק ממש ממונו של חבירו, ומשו"ה נמי הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהך מפגל מיירי כגון ששחט חטאת לשם שלמים דחייב מדינא ממש ומצי למחשבי' בהדי אבות אבל בגיטין (דף נ"ג) פירש"י הכהנים שפגלו לאכול חוץ לזמנו דהתם כיון דלא משתעי בעניני דאבות א"כ תני רק חיובי וליכא נפקותא אי הוה חיובו רק מדרבנן מדינא דגרמי, ועיין בנמוקי יוסף בב"ק (דף ה') דכתב מפגל כהן ששוחט לאכול חוץ לזמנו אי נמי ששוחט חטאת לשם שלמים ויל"ע, ועיין במשנה למלך בהל' חובל ומזיק פרק ז' הל'