תשובה שלמה - א קו

יאכלנו ואכלו קיי"ל כאמימר בשבועות (דף כ"ח) דאפי' אכל כולה נשאל אי במזיד מחוסר מלקות אי בשוגג מחוסר קרבן, א"כ בכל דבר דמהני שאלה נמי הכי הוה. דעד גמר הדבר מהני שאלה ולכן בתרומה ביד כהן אינו שואל עליה דכיון דנתן לכהן כבר נגמר הדבר וקיים מצות נתינה, וכמו שכתב הרא"ש בפי' לנדרים (דף נ"ט) וז"ל כיון דיצאה מרשית ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה עכ"ל וכן נמי בקדשי בדק הבית מכיון דאתי ליד גזבר הרי גמר מצותו וקיים מה שקבל עליו, אבל בקדשי מזבח הא גמר הדבר הוא בזריקת הדם. דאף דקודם הקטרת אימורין אסור לאכול בשר. מ"מ כיון דאם נאבדו אימורין מותר לאכול הבשר משום דזריקה מכפרת ועיקר הקרבן הוא הזריקה ולאחר זריקה אין הקרבן פסול בשום דבר כמבואר ברמב"ם בהל' פסולי המוקדשים, וגם הא דמבואר ברמב"ם בפרק י"ד מהל' מעשי הקרבנות דבנדר חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר. היינו נמי דעד זריקה אכתי איכא עליו אחריות הקרבן. ויש לעיין במשנה למלך הלכות מעשי הקרבנות פרק י' הל' ד'. ולפ"ז ע"כ בקדשי מזבח שפיר מצי למשאל עלי' אפילו היכי דאתי ליד גזבר דהא אכתי לא הוה גמר הדבר עד שישחוט ויזרוק כהלכתא כמש"כ התוס' בכריתות

ושם במשנה למלך כתב וז"ל ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני לי' שאלה לפוטרו ממלקות דדלמא דוקא שוחט בחוץ דהיא שחיטה שאינה ראויה מהני לי' שאלה אבל בשוחט בפנים לא כו' עכ"ל, ולמש"כ ע"כ כיון דלא נזרק הדם ולא הוה גמר הדבר שפיר מצי למשאל עלי' ולפטור ממלקות

עוד כתב שם במשנה למלך וז"ל ובתוס' פ"ק דסוטה (דף ו') ד"ה כי שהקשו למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין ועיין בפ"ז דנדרים (דף נ"ט) דתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלי' עכ"ל ולמש"כ לא קשה דהא הקטרה של הקומץ במנחה הוה כמו זריקת הדם בקרבן דהקטרת הקומץ הוא גמר הדבר וקודם הקטרת הקומץ מצי מתשיל עלי' אף אי קדשה בכלי שרת כמו דמצי מתשיל על כל קרבן קודם זריקת דמים

והנראה לענ"ד לישב קושית התוס' דהכא א"א למשאל דמפני מה ישאל כדי שלא תשרף המנחה הא שוב כשישאל ויהי' חולין למפרע א"כ הוה חולין בעזרה דנשרפת כמבואר ברמב"ם פרק א' מהל' מחוסרי כפרה ולמה ישאל על הקדשו, והנה ברמב"ם פרק ב' מהל' שחיטה מבואר דפירות אין נשרפות, אך מ"מ אפשר לומר דמשו"ה לא יוכל לשאל על הקדשו דהא יהיו חולין בעזרה ויהי' עביד איסורא ואין לומר דהא אמרי' במנחות (דף מ"ח ע"א) דפריק להו היכי אי דפרק להו מאבראי כו' אי גואי הא מעייל חולין לעזרה א"ל רב חסדא לעולם כרבי ופריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש"י דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסם משנעשו חולין עכ"ל א"כ הכ"נ הא חולין ממילא הויין, לא דמי דהתם כיון דפריק להו א"כ מעיקרא באמת היו קדשים ואח"כ ממילא נעשו חולין דהא הפדיון אינו עוקר את ההקדש למפרע, אבל אי אתשיל על הקדשו עוקר את ההקדש למפרע ואגלאי מלתא דמעיקרא חולין הוה א"כ לא שייך בהא לומר דחולין ממילא הויין

ואשר קשה לי מהא דאמרי' בכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות ואשם אחד והקשו בתוס' שם וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה, וי"ל מידי דאיתי' בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתא ליתא בשאלה כו' עכ"ל ושם (בדף י"ד ע"א) קאמר בגמרא וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכיל כזית פגול כו' רב אדא בר אחא מתני ה' חטאות ומתרץ לה כגון דאכיל כזית פיגול ולא משני כהני שינויי דקא משנינא, וא"כ לרב אדא בר אחא כיון דקתני פיגול א"כ לא נשחטו ונזרקו כהלכתא וגם לא הוי גמר הדבר א"כ יכול לשאול ומכש"כ בפיגול דחייב להביא קרבן אחר א"כ איתא בשאלה. ולפ"ז תקשה קושית התוס' ליתני ו' חטאות ביחד עם הפיגול וכגון שנשבע שלא יאכלנה ואכלה דהשתא ליכא לתרץ כמו שתירצו התוס' דמלתא דאיתי' בשאלה לא קתני דהא קתני מוקדשים דאיתי' בשאלה דהא לא נשחטו ונזרקו כהלכתא כיון דמיירי נמי בפיגול. ובפשיטות י"ל דרב אדא בר אחא יתרץ כהני שינויים אחריני דמתרץ בגמר' בשבועות (דף כ"ד)

ועוד י"ל דאף לתירוצם של התוס' יהא ניחא. דהנה בזבחים (דף כ"ט ע"ב) איתא אמר ר' ינאי מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"ל ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק יור"ד סי' קס"ח הביא שהקשה השואל דלדעת רש"י והרא"ש דפיגול הוא בדיבור א"כ הא קיי"ל כר' יוחנן בב"מ (דף צ' ע"ב) דעקימת שפתיו הוי מעשה ואף לדעת התוס' שם דלא הוי מעשה אלא היכא דבדיבורו עביד מעשה ה"נ עביד מעשה בדיבורו לפסול הקרבן ולפלגו וכ"כ רש"י בחמורה דממיר חשיב מעשה משום דעושה מחולין קדשים. וכבר הקשה קושיא זו בספר חק נתן בזבחים שם והקדימם בשיטה מקובצת ואא"ז כתב שם ע"ז דלהרמב"ם בממיר לא הוה מעשה ואף שהרמב"ם פסק בחסימה ובהנהגה כר"י הנה לשני התירוצים שכתב הה"מ בפרק י"ג מהל' שכירות ניחא דלמה שכתב דחסימה והנהגה עביד מעשה בדבורו שם עושה מעשה ממש ע"י קולו שהבהמה הולכת לקולו וכמו כן חסימה בהמה חוסמת וסוגרת פיה אבל ממיר חשיב הרמב"ם לאו שאין בו מעשה שאף שהבהמה נעשית קדש הוא דבר שממילא אבל אין זה נחשב מעשה, א"כ הה"ד בפיגול כו' ואפי' לסברת התוס' ורש"י דממיר תשיב עביד בדיבורו מעשה שהבהמה נעשית קדש בדיבורו ג"כ אין דמיונו עולה יפה שרצה לומר דגם מפגל עביד מעשה שהבהמה נפסלת. דשם בממיר הבהמה היתה חולין ונעשית קדש מ חשב מעשה אבל בהמת קדשים משעה שהקדישה היא אסורה והעבודות מתירים אותה והמפגל אינו צריך לפסלה רק שאינו מתיר אותה וממילא היא פסולה שאין הזריקה מתרת אותה עכ"ל, הנה מה שכתב דבחסימה הוי מעשה ממש מה שהבהמה חוסמת וסוגרת את פיה זה אינו מובן דהא אפשר גם דאינה סוגרת וחוסמת את פיה דמאן מפיס דסוגרת דוקא את פיה הא אפשר דאף דאינה סוגרת את פיה אך דאינה אוכלת וא"כ חשיב מעשה מניעת האכילה אף שהוא דבר שממילא בלא מעשה ממש ומה שכתב דבפיגול אין שם מעשה דהבהמה משעה שהקדישה היא אסורה והמפגל אינו אוסרה רק דאינו מתירה הא חזינן דגם בחסימה מחשב מעשה מניעת אכילתה ודומיא דהכי בפיגול ליחשב מעשה המניעה דא"א להתירה ועוד הא בפיגול הוא אוסרה ממש, דאף שמשעה שהקדישה היא אסורה, אך אין באוכלה כרת ומשמפגלה הרי מוסיף כרת על אכילתה כמש"כ בעצמו שם, והא דכתב דאין חומר העונש מיחשב מעשה זהו דוחק

אך הנראה בזה דהנה גבי תמורה אם יאמר אחד אני ממיר בהמה זו תחת זו רק דאינו חפץ שתהי' הבהמה קדשים רק שהוא חפץ שתשאר חולין. אז בודאי אינה נעשית תמורה דהוא צריך להתפיסה בתמורה ומקדשה בכך כמבואר בתמורה (דף כ"ו ע"ב) וא"כ איהו בעצמו מקדיש אותה בדיבורו ובדיבורו קעביד מעשה וחפץ שתעשה המעשה ההיא