תשורת ש"י מהדורא תנינא תרנז

שלא ישאר הנייר חלק

איתא בפ"ק דמכות דף ד' ע"א חביות מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהיו במקום אחד פרש"י ושמא בא ראשו ורובו בג"ל מים שאובין וזה אחד הפוסלין את התרומה עכ"ל ותמוה דאם חשיבי מים שאובין אפילו רק מקצת ראשו או גופו היה במים שאובין לא טבל במ"ם סאה כשרים וטמא אף לחולין מדינא ותוספת הקשו מדשויא להו השקה כמחוברים לטהרה מטומאה ה"ה לענין טבילה נמי ועוד דאמרינן בביצה מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו והיכא סלקא לו טבילה לגבי מנא הא המים שבתוכו שאובין ולא מיערבי ובהשקה בעלמא עדיף להו אלא ודאי נעשו כמחוברין גם לענין טבילה עכ"ל ונראה לתרץ פרש"י דהרי נראה מדברי התוס' דהיה אפשר לומר דרק לענין טהרה מטומאה נעשו מחוברים ע"י השקה לא לענין פסול שאובין אלא דהכריחו מהך דביצה דאין לחלק ובגידולי טהרה שאלה יו"ד כתב גם כן דרק לענין טומאה גזה"כ דמועיל השקה לטהר ולא להוציא השאובין מלחשבן עוד שאובין עיי"ש ולא שת לבו לדברי התוספת אלו דסברא זו בידם היה ושלחו מחמת הוכחתם מביצה ואם כן י"ל לרש"י דאין ראיה מביצה דכמו דאיתא בפ"ב דסוכה דף זיי"ן בהא דשתים כהלכתן וכן לשבת בתוך חג סוכות דמגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי דופן לענין שבת וכן להיפך דסוכה דעלמא בעי טפח שוחק וסוכה דשבת לא בעיא טפח שוחק עיי"ש וה"נ כיון דמטביל הכלי על גבי מימיו שהן טמאין מגו דחשוב כמחובר לענין טומאה לטהר המים שבו חשוב נמי כמחובר שלא יחשבו שאובין ונטהר גם הכלי אבל כאן במכות דאין המים טמאין ואין צורך כעת לומר דחשיבי המים כמחובר לענין לטהרן לכן הוי שאובין כיון דליכא מגו אך הא כיון שנכנס שם הטמא לטבול הרי טימא את השאובין אלא דחשובי כמחובר לטהרת המים ממילא לא חשיבי שאובין אז ונטהר הטמא במקוה כשרה אך כל זה עד שניטהר הטובל מטומאתו הראשונה אבל אחר כך דתו אינו טמא ואין מטמא המים תו ליכא למימר מגו וחזרו השאובין לתחלתן וכעין זה איתא בש"ך יו"ד סימן ר"א ס"ק מ"א וס"ק קי"ב אם כן כשחזר הטובל ויוצא מן המים ובא ראשו בהשאובין והוציא ראשו ורובו מן המים נטמא לתרומה מחמת ג' לוגין מים שאובין ול"ל דא"כ חוזר ומטמא המים דנעשין תחלה כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות אבות הטומאה ועכצ"ל לטהר המים דחשיבי כמחוברין ממילא יהיו כמחוברים גם לענין שאובין דזה אינו דע"כ אין המים נטמאין אלא כשנטמא האיש הטובל מחמת הג' לוגין שאובין ואם כן נטמא האיש בג"ל שאובין ולא נטהר מחמת המים דשמא הוציא קצת ראשו או מגופו תחלה טרם שבא ראשו ורובו באותן ג' לוגין ותו אין כל גופו במ"ם סאה כשרים וליכא למימר מגו רק כשנזדמן בבת אחת אבל כאן ליכא למימר דנטהרו המים מחמת חיבורן דהא עדיין אין טמאין אלא כשנטמא האיש הטובל מחמת הג' לוגין אזי מטמא המים ונטהרין על ידי חיבורן ואז אין האיש הטובל כולו במים דזה ודאי הא דבא ראשו ורובו בג"ל אי אפשר שיבא ראשו ורובו בבת אחת בג' לוגין דהא ארבעים סאה שיעור שיהא כל גופו במים כדאיתא בפ"ק דחגיגה דף י"א ואם כן איך אפשר שיבא ראשו ורובו בג"ל שהיא שמינית סאה אע"כ דבא בזה אחר זה כנ"ל א"כ שמא כבר יצא קצתו מן המים טרם שבא ראשו ורובו באותן ג"ל וא"כ טהר גברא מחמת הטבילה אלא לענין תרומה נפסל מחמת שבא ראשו ורובו כשיצא מן המים

ועוד עלה בלבי כיון דגזרת ג"ל שאובין מבואר בפ"ק דשבת דף י"ד מפני שהיו אומרים דלא המקוה מטהר אלא השאובין שהם מים נקיים וא"כ מה יועיל ההשקה דעדיין יאמרו כן אך כשמכוין בהשקתו כדי שיהיו כמקוה ולא כשאובין אז ליכא החששא ולכן דוקא כשעושה ההשקה בכונה לכן כשנפל חביות מלאה מים לים דממילא נעשה ההשקה לא מהני לענין גזרה דג"ל שאובין ואח"כ מצאתי בפנ"י שכ"כ ובזה מתורץ קושית המל"מ על הרמב"ם בפ"ו דמקואות הלכה יו"ד עיי"ש וכן נראה מדברי הכ"מ שם דדוקא לענין גזרה דג"ל שאובין לא מועיל השקה אלא דלא נחית לחלק בין משיק בכונה לטהרו ולפימ"ש להכי נקט חביות שנפלה ולא נקט רבותא יותר דנתכוין להשקה ומתורץ נמי מה שהקשה בספר האשכול הלכות מקואות סימן נ"ח ממשנה חי"ת פ"ו דמקואות דמטהרין העליון מן התחתון ומשיקין אפילו כשערה דיו ואף לפי מ"ש דלענין הבא ראשו ורובו בג"ל מים שאובין דוקא ל"מ השקה מ"מ אין זה מספיק לגמרי דסתמא משמע דמטהרין השאובין שבעליון לגמרי להיות כתחתון שלא יטמא הבא לתוכו מחמת הנ"ל אבל לפימ"ש א"ש כיון דמיכוין לטהר תו ליכא גזרה דג"ל ומהשמטת הש"ע האי מימרא דחביות נראה דס"ל דלא אתמר אלא לענין גזרה דג"ל לענין תרומה וזה אינו נוהג בזמן הזה דבלא"ה כולם טמאי מתים כדאיתא ביו"ד סימן של"א סעיף י"ט דאם היה נ"מ לטבילת נשים היה להש"ע להביאו וכמו שהקשה בנחל אשכול שם

בפרק הזהב דף נ"ט אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות והקשו תוספת מה שיאטיה לנגעים ואהלות עוד יל"ד דהא בסדר המשניות אהלות ואח"כ נגעים וי"ל דבהקדמה לזהר איתא דדומה קטרוג על דוד המלך ע"ה על שלא המתין שלשה ירחי משום הבחנה שמא בת שבע מעוברת אך הא היתה קטנה וקי"ל בנים סימן גדלות ואף דדורות ראשונים ילדו גם קטנות כדיליף בסנהדרין דף ס"ט ע"ב היינו דנזדמן על צד המיעוט אבל רובן גם אז לא ילדו וכ"כ בחידושי ר"ן שם ממילא ליכא למימר רוב נשים מתעברות ואף דיש לומר דהוי ליה לחוש למיעוטא כר"מ וכמה תנאי דחיישי למיעוטא מ"מ הא איכא נמי חזקה דמעיקרא דעדיין לא נתעברה והיכא דאיכא חזקה ורובא גם ר"מ לא חייש כדאיתא ביבמות דף קי"ט ע"ב ואין להקשות דהא גם בקטנה גזרו חכמים להמתין ג' חדשים דזה הגזרה משום לא פלוג ובימי דוד המלך ע"ה לא נגזר עדיין כדמוכח בזהר שם דהליץ עליו הקב"ה דבת שבע לא היתה מעוברת והנה מה דמוקמונין על החזקה יליף בפ"ק דחולין מנגע לכן חמר אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ועוד אחז"ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו דהיינו למדרגה שלו דאפשר אם היה במדרגה שלו גם כן לא היה עומד בנסיון דכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו והיינו טעמא דכל מגמת הסטרא אחרא לאחוז