תשורת ש"י מהדורא תנינא תרמב

הגאון מראווי עיי"ש והרי כ"מ דהלכה רופפת פוק חזי מאי עמא דבר וכ"ש דרמב"ם וש"ע סתמו ופסקו דאזלינין בתר חזותא ולא הובא שם דעה זו

ומה שהשגת עמ"ש בע"ש עיו"ד סימן ר"א סכ"ט הטעם דמי צבע ג"ל פוסלין המקוה משום דאין ממש מן הצבע דלפ"ז במי חלב דיש בו ממש ומשני מראה המקוה הוא מבטל הג"ל שאובין וכתבת דהראב"ד דקדק לחלק דבמי צבע פחות מג"ל דאינו פוסל המקוה משום שינוי מראה כתב הטעם משום דאין בו ממש מן הצבע ואם יש במי הצבע ג"ל מים שאובין דפוסל המקוה כתב הטעם דמי צבע מיקרי וא"כ מוכח הטעם רק משום דנקרא מי צבע אפילו יהא בו ממש ולפ"ז גם מי חלב כיון דנקרא מי חלב דינו כמי צבע תמוה איך הבין כך הא הראב"ד כתב קודם דמי צבע אין פוסלין בפחות מג"ל בשינוי מראה משום שאין בהם ממש מגוף הדבר ולפיכך פוסלין אותו בג"ל עכ"ל הרי דכתב ולפיכך משום דאין בהם ממש מגוף הדבר אבל אם היה מגוף הדבר לא פוסל בג"ל אף דנקרא מי צבע משום ג"ל שאובין אלא משום דנשתנה המראה של המקוה ונ"מ כשהוסיפו מים של גשמים עד שחזר המקוה למראה מים דחוזר לכשרותו אבל כיון שנפסל משום שאובין כשהיה חסר ממ"ס לא מועיל הוספה וא"כ מוכח דאם היה ממש מן הצבע לא היה פוסל משום שאובין רק משום שינוי מראה ומה שהביא מהריטב"א דצריך תרתי למעליותא שלא יפסל המקוה בג"ל שאובין דיהא עיקרו יין וגם יהא נקרא חמרא מזיגה הנה זה מהריטב"א דעירובין דף כ"ט ע"ב ולא דק מעלתו דהא מבואר שם דהיינו אם לא נשתנה מראה המקוה אבל כשנשתנה מראה המקוה אזי גם בחמרא מזיגה פוסל משום שינוי מראה וא"כ ממילא במי חלב שמשנה מראה המקוה ליכא בו פסול שאובין וכשחזר למראה מים כשר המקוה ואין לנטות מזה כלל דודאי כשיש ממש במה דמשנה מראה המקוה פסול משום שינוי מראה כ"ז שעומד בשינוי מראה וממילא אין פוסל משום שאובין ולא אזלינן בתר שמא

ומה שחקרת אם המקוה ממעיין דאינו נפסל בשינוי מראה איך יועיל מה שמשנים מראהו ע"י חלב או שאר משקה דהא הטעם משום דמהני חלב או יין משום שנשתנה מראהו והוי כאלו כולו יין או חלב כמ"ש הראב"ד וב"י וש"ך ונפסל כיון שאינו מים ואין בו שאובין מים כלל לכן כשחזר אח"כ למראה מים כשר משא"כ מעיין דלא נפסל מחמת שינוי מראה ותרצת כי האחרונים פקפקו על מעיינות שלנו שאין דינם כמעיין ע"כ נוהגין להחמיר גם במעיין לשנות מראהו את"ד ולא הועלת בזה דהא הרמ"א בסעיף מם כתב להחמיר גם בודאי מעיין דנפסל בג"ל מ"ש וא"כ אם האחרונים כתבו לחומרא במעיינות שלנו שמא אינו מעיין ממש אבל לקולא יש לחוש שהוא מעיין ממש ולא יועיל מה שמשנים מראהו אך בלא"ה לק"מ דהא דמעיין או מקוה החסר נפסל בג"ל שאובין היא משני פנים או דהשאובין מהפכין מים הכשרים כאלו כולן שאובין כמ"ד בתערובות איסור לח בלח דנעשה כולה נבלה הה"ד הכא נעשין כולן שאובין או דהכשרים נהפכו לשאובין והפסול רק מחמת שנתערב בהן שאובין וכמ"ד בתערובות איסור לח בלח דלא נעשה כולו נבלה ואח"כ מצאתי בג"ט סימן ר"א ס"ק כ"ג שמחולק בזה גם הרמב"ן וא"כ ממ"נ אם המעיין נהפך לשאובין הרי תו אינו מעיין ונפסל בשינו מראה וממילא תיקנו לכשיחזור למראה מים ואם המעיין לא נהפך לשאובין רק נפסל מחמת תערובות השאובין שבו א"כ סגי שיפסלו השאובין לבד מחמת שינוי מראה

ומ"ש דמי חלב היינו מה שנקרא זאהר מילך טעות דזה אינו נקרא מי חלב לכ"ע רק חלב המתמצה מקפאון הגבינה יש אומרים דנקרא מי חלב כדאיתא ביו"ד סימן פ"ז ס"ח: רא

ראובן החזיק עצמו לגבאי בבהמ"ד בלא הסכמת הקהל ואח"כ עשו זט"ה ועשו את שמעון לגבאי ותובע ראובן שהוציא מכיסו על עצים ושאר דברים לצורכי בהמ"ד אם נאמן ליטול בשבועה כי ירד שלא ברשות

הנה הקהל של אותו בהמ"ד שותפין לענין ההתעסקות והוצאות ואיתא בב"ב דף מ"ב ע"ב שותף כירד ברשות א"כ לכאורה ה"נ זולת כשנהגו שלא ירום איש את ידו ואת רגלו להיות גבאי בלתי התמנות מהקהל אבל אם לא עבר ראובן על המנהג דינו כשותף ואיתא בחו"מ סימן צ"א כל דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע והוא מהמרדכי פרק אשה שנפלו ומהריק ש"י וסיימו שם והוא דעשה ברשות והא דבחו"מ סימן צ"ג איתא שאין השותפים מהנשבעים ונוטלים תרץ בתומים שם דשאני הפסד דלא אסיק אדעתיה משא"כ לענין הוצאות דלא סגי בלא"ה רק הספק אם רב או מעט עיי"ש אמנם נראה דגם שותף דוקא אם ודאי הוציא מכיסו רק אינו ידוע כמה דנתבע הוי כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא העוסקים דס"ל דחייב אף דלא ה"ל למידע או דתק"ח הוא כמ"ש התומים שם וכאשר כתבתי בשו"ת תשורת ש"י סימן תי"ד אבל אם אפשר כל מה שהוציא הוא אינו מכיסו כנ"ד גם שותף אינו נוטל בשבועה וכן מוכח בשו"ת רמ"א שכתב לענין שותף שתבע מחברו שהוציא הוצאות דלא יטול אפילו בשבועה דלמא לא הוציא כלום והוי א"י אם נתחייבתי אח"כ מצאתי כן בבית מאיר על אה"ע סימן פ"ח ס"י לכן ה"נ אם א"י אם הוציא כלום מכיסו אינו נוטל אפילו בשבועה

ואם החזיק עצמו לגבאי באלמות אפילו ידוע שהוא הוציא מכיסו רק אין ידוע כמה דזה ירד שלא ברשות גם כן לא יטול אפילו בשבועה דהא במרדכי ובמהרי"ק כתבו דוקא אם עשה ברשות ולכאורה יש להקשות הא יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ג"כ נוטל הוצאות ע"י שבועה אם אינו יותר מהשבח כדאיתא בב"מ דף ק"א ובחו"מ סימן שע"ה ונראה דשא"ה כיון דבעל השדה יכול לומר לו טול נטיעותיך וגם אינו מפסיד דהא אינו משלם הוצאות יותר מהשבח ומרויח אם השבח יותר על הוצאה א"כ זכות הוא לבעל השדה ומפרט לפי מה שנראה דמיירי דלא מיחה בו בעל השדה לכן לענין זה הוי כירד ברשות דזכין לו שלא בפניו אלא דאם היה יד היורד על העליונה לא הוי חשוב זכות משא"כ בנידון המרדכי ובנ"ד דלא שייך כל זה ודאי הוי לגמרי יורד שלא ברשות ועיין באס"ז ב"מ דף ק"א בשם מורו דיורד שלא ברשות מיירי דראה בעל השדה ושתיק ולא מיחה ולע"ד משמע שאפילו בעל השדה לא ראה

ועיין ב"ש סימן פ"ח סקי"ד ז"ל ישבע והא דנשבע ונוטל משום דהוא ידע והאשה א"י ומכאן משמע כל היכא דאחד יודע והשני ע"י ישבע ומציא