תשורת ש"י מהדורא תנינא תרלט

וכ"פ המחבר דבקצץ מותר אפילו גמרו בשבת לכן הקיל רמ"א גם בספק נמצא לפי"ז דבלא קצץ אסור ללבשו כשאינו יודע אם גמרו לפני שבת

ועדיין יש לספק כשאירע חג של אותו אומן בשבת זה וזה מצאתי בשו"ת מהר"י ברונא סימן קע"ב וז"ל וששאלת גוי שהביא בגדים בשבת אסורים לקבל אא"כ יודע שמאתמול נגמרו כדאיתא בהג"מ פ"ב דיו"ט ובמרדכי ספ"ק דביצה וששאלת היכא דאיתא להם יום חג בשבת מי מחזקינן להו דלא עבדי עבידתא ושרי נ"ל דאסור דהא ודאי לאו כלהו מינטרי אלא רובן וא"כ סמוך מיעוטא לחזקה דהשתא הוא דנגמר כדאיתא בכתובות השתא הוא דנבעלה דחזקת הגוף עדיף משאר חזקות כדמוכח שם בתוס' בספ"ק ובפרק המדיר בשטת ותנא תונא כלה ובסוף יבמות משכחת לפעמים חיישינין למיעוט משום חומרא דא"א במים שאל"ס והא חומרא דשבת חמירא ואיכא למיחש למיעוט והכא איכא קצת רגליים לדבר דאי נגמר מאתמול הוי מייתי מאתמול כדרך האומנין וכל היכא דאיכא דרך לא מועיל רובא כדאיתא במרדכי פ"ק דביצא דלא אזלינן בתר רובא דנולדו קודם יו"ט משום דרך לאכלו מיד ועוד שמא מלילי שבת נגמרו דרגילין גוים למיעבד עבידתא עד חצי לילה דלדדהו הלילה הולך אחר היום ועוד הנהו לא קפדו אקשירה ועל שתי תפירות שהם אבות מלאכות ועוד אפילו במידי דחמירא להו חשידי וכו' עכ"ל ויל"ע מה בכך דסמוך מיעוטא לחזקה עדיין לא הוי רק כפלגא כדאיתא בגמרא ביבמות דף קי"ט א"כ כאן הוי ספקא דרבנן ועוד דמד"ת לא אמרינן סמוך מיעוט אלא דרבנן החמירו באיסור תורה וכמו דאיתא בחידושי רמב"ן ורשב"א ביבמות שם ובפנ"י מהדורא בתרא ספ"ק דכתובות וא"כ כאן באיסור דרבנן י"ל רובא עדיף וגם מה זה ראיה ממים שאל"ס דהוא באיסור מיתה דא"א לנידון דידיה דהוא רק חשש בדרבנן ואפשר ראייתו מהא דאמרינן ביבמות דף קכ"א הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אי דסליק קלא אית ליה ולא היא ל"ש צורבא דרבנן ול"ש אינש דעלמא וכתבו תוס' אע"ג דרובייהו דצורבא דרבנן אי סליק קלא אית ליה מ"מ לא תנשא לכתחלה והרי משאל"ס מותרת מן התורה רק מדרבנן לא תנשא לכתחלה ומ"מ כי איתא נמי רובא דצורבא מרבנן דאי סליק קלא אית ליה לא מתירין לכתחלה ומ"מ לפימ"ש הריב"ש בסימן שע"ט דבא"א יש שתי חזקות חזקת חי דבעלה וחזקת אשת איש ולהכי לא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף ואפשר ס"ל למהרי"ב כהנו"ב דכתב כיון דחזקת א"א תלוי בחזקת בעלה שהוא קיים הוי רק כחדא חזקה אמנם הריב"ש לא ס"ל הכי כיון דהם שני מיני חזקה דחזקת חי הוא חזקת הגוף וחזקת א"א הוא חזקה אחרת וא"כ בדרבנן י"ל לקולא לולא טעמי אחריני שכתוב שם ומסתימת דברי מהרי"ב משמע דל"ש בין קצץ בין לא קצץ ובעלי הש"ע ואחרונים לא הביאו דבריו ומסתמא לא ראוהו וא"כ גם בקצץ קשה להקל מכ"ש בלא קצץ דלא מצינו חולק עליו: קצט

עכו"ם היה לו פירות שעל אילנות בגינה וקנה ראובן ממנו כל הפירות כל מדה או משקל בכך וכך ונתן עירבון אח"כ מכר ראובן לשמעון הפירות כל מדה או משקל בכו"כ והלך שמעון ולקט הפירות מן האילנות ועשה רמאות והטעה את העכו"ם במדה או במשקל או במנין והלך לו העכו"ם לא נודע איו אחר שפרע לו ראובן דמי הפירות לפי חשבון שעשה לו שמעון וכעת מתעצמין בדין ראובן טוען שהטעות שלו ושמעון טוען שהוא שלו ומוחזק במעות דמי הפירות

הנה אם נקנו הפירות לראובן רק חייב דמים לעכו"ם מעת שקנה מהעכו"ם א"כ לקח שמעון פירות של ראובן וצריך לשלם לראובן בעד הטעות רק י"ל כיון דהוא הטעהו לעכו"ם מגיע לו החצי כדאיתא בחו"מ סימן קפ"ג ס"ז בהג"ה עיי"ש ול"ד למ"ש המחבר שם באם שלח שליח לקבל מעות מעכו"ם דהכל לשליח דשא"ה דבשעת הטעות כל המעות של העכו"ם לכן הכל לשליח כיון דמשלח לא סייעו להטעות העכו"ם וצ"ע לפמ"ש ס"ט בהג"ה וסמ"ע ס"ק כ"ו דנראה משם דהכל לראובן כיון דמכבר הפירות שלו אך אם עדיין לא קנה ראובן הפירות א"כ גנב שמעון פירות של עכו"ם וא"צ ליתן לראובן כדאיתא שם ס"ז כיון דלא סייעו ראובן אז כלל ושמעון מוחזק ואפילו סייעו ראובן כתב הש"ך בסקט"ו דצ"ע משום די"ל דהכל לשליח לר"י והרא"ש וי"ל קי"ל

והנה מבואר בשו"ת הרי"ף סימן קפ"ז דאם מכר ישראל לישראל פירות מחוברים ע"ד לתלוש כתלושין דמיא ואין נקנין רק במשיכה כמטלטלין וא"כ בישראל מגוי לפי דעת ר"ת דגם ישראל מגוי אינו קונה בכסף רק במשיכה וכ"ד כ"פ ה"נ לא קנה ראובן עדיין הפירות קודם משיכה אמנם רמב"ן במיוחסות סימן רכ"ה כתב תחלה כיון דבדיניהם בזה"ז קונין עכו"ם זה מזה בכסף אף אנו מנייהו קונין מהם בכסף דלא תהא אלא שנהגו הנהגה מלתא הוא ואפילו ישראל בישראל וכאותה שאמר פא"נ האי סתומתא קני ואפילו למקנא ממש בדוכתא דנהיגי דקנו ממש וכ"ש שהרי אמרו אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבם ואח"כ כתב לר"י דאמר לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה ישראל שנתן מעות לגו בבהמתו פטורה מבכורה דהא לא משך ואפילו נהגו לקנות וגוי מדשקיל מעות מסתלק ליה מ"מ ברשותיה דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא עד דמשך כדינא דאורייתא אבל ודאי לחייבו הגוי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו מחייבינין לו עכ"ל ולכאורה דבריו סותרים זא"ז דתחלה כתב דמנהג מהני למקנא ממש וא"כ למה כתב אח"כ דאינו חייב בבכורה וי"ל דתחלה נמי כונתו למקנא ממש לחייב מלכוף למוכר ליתן המקח ללוקח אבל מ"מ אינו רק חיוב הגוף של המוכר אבל לית ליה קנין בגוף המקח ואפשר משום דסתימתא דהוא מכח מנהג צ"ל מנהג ברור ובמידי דשכיח וזה שכיח לענין החיוב דמחייבין המוכר ליתן וללוקח ליקח אבל להיות לו קנין בגוף המקח דנ"מ אם נשרף המקח שיהא ההפסד על לוקח והפסיד מעותיו או שעדיין לא נתן כל דמי המקח מחויב להשלים למוכר אחר שנשרף דזה לא שכיח ל"ל בזה מנהג כדאיתא בחו"מ סימן של"א ס"א בהג"ה ממלא נשאר על ד"ת דלא קנה גוף המקח

או דס"ל לרמב"ן דסתימתא רק קנין דרבנן לא מיחשב קנין לענין דאורייתא כדעת כ"פ עיין נה"מ סימן ר"א או דס"ל דמנהג שבין הגוים לא מהני לענין קנין ישראל מגוי כיון דבין ישראל לישראל ליכא מנהג זה דבכסף ליכא רק מש"פ