תשורת ש"י מהדורא תנינא תרכח

ואאת"ל דשאני הכא דהשו"ב טוען ברי שנתכוין לתנאי ויהא כהקהל אומרים א"י אם נפטרנו מהחיוב והשו"ב אומר ברי מ"מ כיון דלא הוי להו למידע ואינו בא מחמת פשיעת הלוה פטור כדעת המל"מ ופסק כן בנה"מ סימן ע"ה ס"ט

ואין לומר כיון דהוי הספק בלשון שהעלה בנה"מ בדיני תפיסה סי"א דבשובר של מחילה אם הוא ספק בלשון יד בעל השובר על התחתונה דהיינו הלוה ומוציאין ממנו אף דהוא מוחזק וכ"כ בשו"ת הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סימן צ"ג מ"מ שאני הכא דהסילוק שנסתלק השו"ב מאומנתו הוא ודאי רק ספק אם הטיל בו תנאי ומבואר בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סכ"ד דתנאי שאינו ברור בלי שום ספק אינו מבטל המעשה עיי"ש ולפי"ז אפילו יהא השו"ב מוחזק לא יועיל לו ועיי"ש בשו"ת הרא"ש דמיירי לענין שטר שחרור דיש ספק בלשון התנאי אף דזה הוי כמו ספק בלשון ענין מתנה ומחילה שמחל האדון להעבד מ"מ לא מהני לבטל המעשה וה"נ הרי יש ספק בלשון אם הטיל תנאי וכמו שנסתפק תה"ד אם אינו רק בקשה בעלמא והרי קמן דהנבררים נחלקו בזה דחד דנו בלשון תנאי וחד אמר דאינו תנאי וגם דעת השליש נוטה לזה וגם בשו"ת הרשב"א סימן תתקע"ב כתב דאם המכירה ודאי והספק מכח תרי ותרי אם היה תנאי אין מוציאין מיד הלוקח המוחזק עכשיו בהקרקע ולא אמרינן קרקע בחמ"ק אף דלא שייך תפיסה בקרקע וכ"ש הכא דהקהל מוחזקים במעותיהם וכיון שכן הרי מחילה בלא תנאי לכ"ע אין צריך קנין

ועוד כיון שאמר להם שמסלק עצמו מלהיות שו"ב ויקחו להם שו"ב אחר ואל סמך זה לקחו שו"ב ואם התחיל לשחוט שוב אין יכולים לחזור בהם או אפילו לא התחיל במלאכה רק נתנו כתב הרי נתחייבו לו בשטר וא"י לחזור ואפילו בלאו כל זה כיון דרבים הם אין יכולין לחזור כמ"ש בהגמ"ר שניות פרק האומנין דרבים ששכרו מלמד אין יכולים לחזור בהם אפילו לא התחיל במלאכה וכל הנהו טעמים דהתם שייכו נמי בקהל ששכרו שו"ב וא"כ הוי כמו לך ואני אבא אחריך דאם הלך ולא בא זה אחריו צריך לשלם לו כל ההוצאות כדאיתא בחו"מ סי"ד ס"ה בהג"ה וא"כ מה יועיל לו לשו"ב ראשון חזרתו הרי יחויב להחזיק שו"ב שני בכל התחייבות שיש לשו"ב שני על הקהל דהא אפילו יהא תנאי הא קיימו התנאי ואפילו אם תמצא לומר דיכול לחזור בו ולחזור לאומנתו מ"מ סמכו ולקחו שו"ב אחר וברמ"א חו"מ ס"ס קס"ז נמי פסק דכל דברי הקהל א"צ קנין

ועוד הא דכתב בחו"מ סימן ר"ז סט"ז דמחילה על תנאי צריך קנין נ"ל דדוקא התם דמוחל רק בע"פ משא"כ כשמוחל ע"י כתב בחתימת ידו דכמו שיכול לחייב עצמו חיוב חנם ע"י חת"י אפילו בלא עדים כמ"ש תוס' ורא"ש בר"פ הנושא דכיון דטרח לחתום גמר ומשעבד נפשו ואלים כקנין תדע דהא הטו"ז מביא ראיה מחו"מ סימן י"ב כמו דבפשרה של ב"ד צריך קנין כיון שעדיין הדבר תלוי ה"נ במוחל ע"ת וא"כ הא בסימן י"ב ס"ז מבואר בהג"ה אם נתן שטר עליו קודם ששמע הפשרה מהני כמו קנין כמ"ש סמ"ע שם סקח"י דהיינו שכתב בשטר אפילו בלא עדים הריני חייב לך עד סך כו"כ כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו דבזה נתחייב לו אף בדבר שאינו חייב לו מעולם דאלים מלתא דשטרי עכ"ל וא"כ ה"נ דכתב וחתם דמסלק עצמו מאומנתו ומסרו להקהל אפילו יהא על תנאי מ"מ ליכא חזרה בגוה

וכ"ז אם הקהל קיימו ועשו לו פענזיא אך אם עדיין לא עשו לו כן צ"ע דאפשר אינו תנאי אלא שאינו פוטר הקהל בחנם לגמרי אלא בעד פענדזאהן שיקיימו לו ולפי"ז אף דהוי ספק בלשון מ"מ יד בעל השובר על התחתונה דהיינו הקהל שהיו עד אתה מחויבים ובאים לפטור מכח שובר על השו"ב כמ"ש לעיל מן תשובת הרשב"א שבב"י אהע"ז סימן צ"ג ודעתי נוטה יותר שהפענזאהן שביקש אינו בתורת פרעון על מה שהיו חייבים להחזיקו לשו"ב שכן נראה מלשונו שהוא ענין בפני עצמו שיעשו עמו הטוב והישר ולא בפרעון חיובם דאל"כ הל"ל נאר אאס מען וועט ארדענן דוא פענדזאהן דאפילו תימא דמה שאמר נאר איך ביטטע אינה בקשה בעלמא שיתלה ברצון הקהל מ"מ הוא רק כמו חוץ ושיור שמן הפענזיא אינו מסלק עצמו מחמת שכן נהגו בהרבה קהלות ובר"פ המגרש מסיק דאלא אינו ע"מ אלא חוץ הוא ובתוס' שם בד"ה אמר כתבו הא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה לא שייך לא ע"מ ולא חוץ אלא לשון רק או אבל וכ"כ מהרש"א שם דהא דתנן אין משלימין עליו אלא קרובים ליכא לפרושי ע"מ אלא פירושו רק קרובים ה"נ נאר אינו תנאי כמו רק והוא מלתא באנפי נפשיה רק מזה הפענדזין אינו מסלק עצמו ואפ"ת די"ל רק נמי בלשון ע"מ מ"מ הוי ס"ס שמא לשון ביטטע הוי בקשה בעלמא ואת"ל דאינו בקשה בעלמא מ"מ אינו ע"מ כיון דאמר נאר דהוא כמו רק בלה"ק דאינו ע"מ רק כמו חוץ או כמו אלא שלא עלו לבעלים דאינו ע"מ ובס"ס י"ל דגם בשובר לא אמרינן יד בעל השובר עה"ת דהיינו הקהל

ובלשון תורה רק אינו תנאי כמו שדחז"ל כל אכין ורקין מעוטא וכן רק אם שמוע תשמע מדהוצרך לכתוב אם ש"מ רק אינו תנאי וכן הרבה רק שבמקרא אינו לשון ע"מ

ובשו"ת ריב"ש סימן ר"ז כתב כשלשון בני אדם אינו ברור בדבר ההוא הולכים אחר לשון התורה כדאמרינן פרק מי שמת גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך אר"י קנה מחצה דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והובא במהרש"ך ובקה"י בלשון למודים ואח"כ השיב לי אחד מהרבנים דהשו"ב כבר לפני כתיבתו להקהל אמר לאנשים שיסלק עצמו מהשו"ב באופן שיתנו לו הקהל פענזאהן וג"ז אינו דמבואר בפ"ק דקידושין דף מ"ט ע"ב בהאי דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר כלום הוי דברים שבלב ואינן דברים ומבואר בר"ן שם אף דכפליה לתנאו מקמי דזבין ופירש ואמר דאדעתא למיסק קא מזבין ואי לא מצי סליק דלא להוי זביני מ"מ כיון דבשעת המכר לא אמר כלום הוי דברים שבלב וה"נ כיון שכתב להקהל סתם ליכא תנאי ול"ל דהכא יש אומדנא דמוכח יותר דמאן מפיס ואדרבה י"ל כיון שתש כחו ירא לנפשו שלא יכשל וגם אין בכחו לעבודת השו"ב ורש"י כתב דמכר לנכסיה קרקע משום דבלאו דברים שבלב י"ל דחזר בו ומטלטלין דבמשיכה הממע"ה אבל קרקע המוכר חשוב מוחזק דבחמ"ק קיימא וה"נ ל"ל דהוי כא"י א"פ: