תשורת ש"י מהדורא תנינא תרכב

להרשב"א דאינו מוכרח כלל בגמרא שם דכל הבור מלא פירות טבל אלא דמלא פירות כמו דמוקי אביי התם אלא דפריך הא חסרה כיון דיכול ליטול הפירות שם בשבת ומשני בטיבלא י"ל היינו דנתמלא ע"י פירות טבל מלמעלה דאזי א"א ליטול מהפירות כיון דיטלטל הטבל וא"כ אפשר באופן דלא נעשו הפירות בסיס לפירות הטבל כגון שוכח ושאר אופנים המבוארים בסימן ש"ט כנ"ל וא"כ לא נהנו בהנחת חפצים על פירות הטבל דגם אם לא היו שם היה יכול להניח על הפירות שתחתיהם שאינם טבל ולא היה צריך לשלשל דלא היה עמוק י"ט

ועוד אפשר אפילו את"ל דנהנה במה שמניח בשבת על פירות הטבל מ"מ כיון דבני מרפסת יכולים להניח חפצים מע"ש על הפירות וליטלום משם בשבת משא"כ בני החצר א"א להשתמש כן רק ע"י זריקה לכן נחשב הבור רק לבני מרפסת כפתח בשבת ג"כ

ועוי"ל דהא במשנה שם תנן חליות הבור והסלע גבוהים יוד טפחים וסמוכים למרפסת תוך ד"ט שייך הרשות למרפסת ופריך מזה לרב דאמר אם למרפסת ההשתמשות בשילשול ולחצר בזריקה אוסרין זע"ז ולכאורה תמוה מה קשיא הא תנן חליות הבור והרי יכולין בני מרפסת להשתמש על החליות בלא שילשול כיון דהחליות גבוה י"ט וסמוך למרפסת ומודה רב בזה דאין אוסרין זה על זה ואח"כ מצאתי בריטב"א שהביא מהתוס' שהקשו כן ותרצו דסתם חוליית הבור אינו רחבה ד"ט וכל שהוא פחות מד"ט בטל הכא והכא ולא אסרי אהדדי עיי"ש אמנם להרשב"א י"ל בתירוץ קושיא זו לפימ"ש הרשב"א בתשובה סימן תתכ"ח והובא ביו"ד סימן קצ"ח סל"א כל שאין המדרגה רחב ד"ט שהוא שיעור מקום עמידת הרגלים מפחדת שלא תפול ממנה ועיין ביאור הגר"א שם שהביא מתוס' עירובין דף צ"ח ב' ד"ה אי ושם מבואר גם ברש"י שכל שאינו רחב ד"ט לא רגילי להשתמש עליו כי שכיחי כלים ליפול משם ולא חזי לתשמיש וכיון שסתם חליות אין רחבים ד"ט וא"כ אין ראוי להשתמש עליהם כי בכל צד שיעמוד מסוכן שלא יפול או לחצר או לבור כיון דהחוליא גבוה י"ט וראוי להמית בנפילה בחבטא ובהבלא דבור כדאיתא בב"ק דף נון ע"ב ורב ס"ל התם בור דחייבה תורה משום הבלא ולא משום חבטא ואפילו נפל השור לבור ונשברה מפרקתו תלינן דמשום הבלא דבור לא היה יכול השור להעמיד עצמו כמ"ש ר"פ באס"ז שם וא"כ אין החוליא דבור בזמן שהבור ריק ועמוק י"ט חזי להשתמש עליו ולכן כדמשני דמלא פירות א"כ תו לא יפול האדם או הכלים לבור עמוק וחזי להשתמש על החוליא סמוך לצד הפרות הן לעמוד שם הן להניח כלים שם ולפיכך הוי כפתח למרפסת ושייך רק למרפסת גם לרב וכיון דאינו מניח ולא נוגע בפירות המוקצין ליכא איסור משום השתמשות המוקצה דאף דבא לו הנאה מהם מ"מ בלא שום נגיעה גם לרשב"א ליכא איסור ותירוץ זה נראה יותר מרווח מן תירוץ התוס' דמה בכך דבטיל הכא והכא מ"מ כיון דבני מרפסת חזי להו להשתמש ע"ג החוליא בלא שלשול כלל משא"כ בני החצר דאין יכולין אלא ע"י זריקה מנ"ל להש"ס למפרך על רב דהא רב לא אמר דאוסרין זע"ז אלא אם גם בני המרפסת לא חזי להו אלא על ידי שילשול אבל לפי תירוצי א"ש כיון דהבור ריק ועמוק י"ט ואין החוליא רחב ד"ט בכל צד שיעמוד האדם או הכלים מצוי ליפול משם לא חזי לאשתמושי רק ע"י שילשול הכלים לתחתית הבור אבל אחר דמשני דהבור מלא פירות ודאי חזי החוליא להשתמש עליו לעמוד האדם או להניח הכלים סמוך להבור דכשיפול סתמא יפול רק לצד הסמוך לו יותר ואם יפול על הפירות הוי הנאה הבאה לו ממילא אחר העמדת האדם או הנחת הכלים על החוליא וגם מותר לעמוד גם על הפירות ממש אף דנוגע ברגליו וגופו נהנה מן פירות המוקצין מ"מ הוי רק כקש על המטה דמותר לנענע הקש מוקצה בגופו דלא אסרו ליהנות רק ע"י נגיעה בידיו ממש דזה הוי דומיא לאוכל כמ"ש מהרש"א בביצה דף ל"ג דאינו אסור ליהנות רק ע"י טלטול המוקצה בידיו רק הרשב"א ס"ל דגם כשמטלטל דבר היתר לסומכו להמוקצה כיון דעושה זה בידיו אסור כמ"ש לעיל ועיין מג"א סימן ש"ח ס"ק מ"א דמסיק דמותר לישב על אבן מוקצה דהנאה בגופו מותר כמו בקש שעל המטה

ועוד יש לדחות ראיית תה"ד דהא בפ' כירה דף מ"ג אמרינן דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן וכתב שם בחידושי רשב"א וז"ל לאו למימרא שיהא מוכן גמור וראוי לטלטלו דהא תנן לקמן פרק מפנין אין מטלטלין את הטבל אלא ה"ק דאלו עבר ותקנו מתוקן אשתכח דקליש איסוריה ולא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכניה עכ"ל א"כ הכי נמי חשבינן כאלו עדיין מוכן לבני מרפסת להשתמש על הפירות טבל כיון דקליש איסוריה כמו דחשבינן התם כאלו הכלי עדיין מוכן וחזי לטלטלו ובזה א"ש מה דמתרץ אביי בבור מלא פירות טבלים ולא תירץ דמלא דברים המוקצים דהרבה מיני מוקצה יש כגון עצים ושברי כלים ודבר העומד לסחורה ונותנו לאוצר או כלים שמלאכתן לאיסור וא"כ יש ראיה להרשב"א משם ול"ל הא דמוקי לה במלאה פירות משום דמסיק דקמ"ל דלא נגזר אטו פירות מתוקנין דהא כן היה יכול לומר דקמ"ל דלא נגזר במלא ממוקצה אטו מלא מדברים שאינם מוקצים וא"ל דמוקו לה בדבר ההוה ליתן פירות בבור דהא יותר הוה ליתן סיד בבור או שברי כלים וגרוטאות

ודע הא שכתבתי דבמחובר לא שייך לאסור ההשתמשות משום מוקצה כיון דטעם איסור מוקצה משום הוצאה וזה לא שייך רק בתלוש מצאתי אח"כ בשו"ת בית יהודא חא"א סימן י"א בסוף ד"ה גם מה

ועיין לעיל סימן קכ"ט כתבתי אף דהתוס' ס"ל מוקצה מותר בהנאה מ"מ אין להתיר משום ספק דרבנן דספד"ר אינו מותר רק במקום פסידא או דיעבד או לצורך גדול כמ"ש ב"מ עיו"ד סימן קכ"ב ופנ"י פ"ק דברכות דף י"ב ויש ראיה לזה מהתוס' פ"ק דעירובין דף ה' ע"ב בד"ה ספק דבריהם להקל שכתבו הואיל וא"א לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק דבריהם גם בקונטריס הספקות להמנ"י במחודשים סעיף י"ג כתב ספיקא דרבנן היכא דליכא טרחא לחומרא וכתב שם אות ט"ו שכ"כ בכנה"ג בא"ח סימן ק"ס בשם הר"ן ותשובת הרלנ"ח: קפ

גט כתוב בו כדת משה ישראל ונחסר הואו. מבואר באה"ע סימן קכ"ו ס"כ כיון שאנו מכירין סגנון הדבר אין לפוסלו בשביל דילוג אות אחת וכתב