תשורת ש"י מהדורא תנינא תריד

היינו ר' אושיעא הנזכר בבבלי דר"ח ור' אושיעא הם חברו הברייתות ובטי"ג בשמות אנשים אות א' ס"ק כ"ז כתב דחד שמא הוא רק בירושלמי נקרא בה' תחלה וסוף ובבבלי נקרא בא' תחלה וסוף ומסכת שמחות הוא ברייתא דהיינו אבל רבתי הנזכר בכתוב' דף כ"ח תנא באבל רבתי והוא במסכת שמחות פ"ב ומפרט דהוא בתרא להנהו תנאי הת"ק ור"מ ומסתמא ידע הך פלוגתא ואם היה יודע המנהג של אותו מקום דאין שואלין בשלום אבלים בשבת היה ע"כ נגרר אחריהם דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ומפרט דמסתמא נוהגים עפ"י רבים והוא אתרא דמר

נמצא דברי רמב"ם מזוקקין דאחרים אסורים לשאול בשלום אבל בשבת דזה הוי דברים שבצנעא וא"כ אין לומר ברכוני לשלום וגם שלום עליכם אין לו לומר דנגד מלאכים חשוב דברים שבצנעא כשהוא יחידי בבית

אמנם הגם כי כנים דברי בדעת הרמב"ם מ"מ כיון דרמב"ן בתורת האדם הביא נמי דברי הירושלמי כמו הרא"ש וכן המחבר ביו"ד סימן שפ"ה פסק כן דלענין לשאול בשלום לאבלים בשבת תליא במנהג מקומות ורמב"ן בתה"א נתן טעם מפני ששאלת שלום הרבים הוא שנכנסין אצלו וצריכים לשאול בשלום אלא שאין אבלות מתפרסם בשתיקתם לפיכך תלו אותו במנהג וקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל וכ"ש לענין שבת אי אפשר לזוז מפסק המחבר ומ"מ המורה כרמב"ם אין מזניחין אותו וגם מסתיין רק במקום שנהגו לשאול בשלום אבלים אין לשנות המנהג כשידוע שכן נוהגין משא"כ במקום דליכא מנהג ידוע אזי אסור גם בשבת כיון דכל שלשים אסור לא חשוב דבר שבפרהסיא דק"ו הוא מדברי מהרי"ו הנ"ל דכתב כן בעטיפה דעושין מעשה מכ"ש בשתיקותא דאין מתפרסם כמ"ש הרמב"ן ואין סתירה לזה מדברי הירושלמי דאמר איני יודע מנהג מקומכם ומ"מ שאל בשלום אבלים דשאני התם דבא ממקום דנהגו לשאול כמ"ש להם כמנהג מקומי ועוד כבר ביארתי דהרמב"ם לא פסק כהירושלמי ומדינא אסור לשאול בשבת בשלום האבל כיון דאיסור לשאול בשלומו כל שלשים רק המנהג באיזה מקומן להקל א"כ כשאין ידוע המנהג מוקמין אדינא

וצריך טעם איך לא ישנו המנהג כיון דלפי הש"ס בבלי יש בו איסורא כמו שהוכחתי וא"כ נראה שהוא מנהג בטעות דהא אפילו בעשיית מעשה לא חשוב דבר שבפרהסיא בדבר שנוהג האיסור כל שלשים כמ"ש מהרי"ו וא"כ אין מספיק טעם הרמב"ן שכתב דהנוהגין לשאול משום דחושבין אפי' השתיקה לדבר שבפרהסיא דהא גם דבר שבפרהסיא כגון עטיפת הראש מחויב האבל בשבת שבתוך שבעה כיון דכל נהגו כל שלשים בזה והטעם שכתבתי על הירושלמי משום דיש פלוגתא אם אסור לשאול בשלומו כל שלשים דהא לפי הגמרא דילן וכל הפוסקים המסקנא דכל שלשים אסור לשאול בשלומו וא"כ אין להמנהג על מה לסמוך והיה לנו לבטל מנהגם

ונ"ל לפימ"ש מהרי"ק בשרש טית דפשיטא דכבוד הצבור לקיים מנהגם וקפידא גדולה איכא לסתור המנהגות אשר נהגו בהן המקומות עד שכתב רה"ג שאין לבטלם אף שאין מתוקנים כל כך דלמא אתי לאנצויי ש"מ שהוא זלזול המקום כשמבטלים המנהג אשר נהגו בו מדחייש רה"ג דלמא אתי לאנצויי עכ"ל ולפ"ז א"ש דבפרק וא"מ כ"א ע"ב פריך אהא דתניא גי' הראשונים אסור בשאילת שלום מדתניא דרע"ק אמר להרבים שהספידו בניו לכו לבתיכם לשלום ומשני כבוד רבים שאני הרי דאפילו בחול כבוד רבים שאני מכ"ש בשבת והמנהג לשאול באותו מקום בשלום האבלים בשבת דאין לשנות מנהגם דלשנות המנהג הוי זלזול הצבור ולקיים המנהג הוי כבוד הצבור

ונראה הא דהתירו משום כבוד רבים רק באבלות הקילו ולא בשאר איסור אפילו דבריהם וכה"ג אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל וראיה לזה דהא איתא בירושלמי שם דר"י בר"ח הוה משתבח בי ר"מ קומי צפוראה אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע חד זמן חמא אבולאיי בשובתא ושאל בון אמרי ליה רבי אהנו דאת מתני שבחיה א"ל מה עבד א"ל חמא אבולייא בשובתא ושאל בין א"ל בעון אתון למידע מה חייליה בא להודיענו שאין אבל בשבת דכתיב ברכת ד' הוא תעשיר זו ברכת שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות עכ"ל וא"כ כיון דבני צפוראה חשבו דשלא כדין שאל ר"מ בשלום אבלים בשבת ודאי היה כן מנהגם שלא לשאול וריב"ח שתירץ להם דבא להודיעם שאין אבלות בשבת היינו דהמנהג בטעות מחמת דלא ידעו הדין הרי דבא להודיעם דהמנהג בטעות ורשאי להתיר בפניהם כדאיתא ביו"ד סימן רט"ו וכאן דלפי דעת ר"מ יש איסור במנהגם דאבלות בפרהסיא אסור בשבת ולר"מ לשיטתו דבחול תוך שלשים שואלין בשלום אבל א"כ תוך שבעה הוי אבלות בפרהסיא לכן במכוין בא להודיעם הרי דלא השגיח במנהגם ומשום דיש איסור לפי שיטתו וכה"ג כתב המג"א בסימן ש"ז סק"ז שאין מדמין דבר לדבר בענייני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים וכן העלה בפר"ח לא"ח סימן תצ"ו סק"י דאם יש במנהג פקפוק איסור דרבנן מבטלין המנהג מפני הלכה ושכן מצא ברדב"ז סע"ג בשם הריטב"א: קעג

בהמה שהיתה צולעת ואח"ש בדקוה ונמצא שהקולית נשמט קצת ממקום חיבורו לשוק והניבון היו בריאין וחזקים רק בבשר היה שם נפוח ונצרר הדם ובגדר מסמוס והיה הפס"מ והמחבר ביו"ד סימן נ"ה ס"ג סתם דכשר כה"ג אפילו איעכול ניביה רק שרמ"א כתב די"א דוקא כשוב"ח את רובו ובש"ך שם סק"ז הניח בצ"ע אך בלב"ש פסק דאפילו נתמסמס הבשר טרפה וקשה דהרי כתבו תוס' בחולין דף ע"ז בד"ה נתמסמס כיון דהטרפות אינו בבשר רק בעצם הוי רק ספק וא"כ הוי ס"ס את"ד

הנה הטיב לראות אך אפשר דעת לבש"ר דס"ס זה אינו מתהפך דאם נתחיל ספק שמא בשר נתמסמס מרפא ג"כ ותחיה ואת"ל אינו מרפא ולא תחיה שוב ל"ל שמא גם בלא עוב"ח רובו תתרפא ותחיה וגם אפשר דהכל הוא משם אחד שמא כמות שהיא תוכל להתרפאות ותחיה ואמנם נראה כיון דהרי"ף ורמב"ם ורשב"א ורוב גאונים מתירין בנשבר עצם אמצעי למעלה מצומות הגידין וכתב בכנפ"י דראוי לסמוך עליהם להקל וא"כ יש לצרף עכ"פ ספק זה דלא כהלבש"ר וא"כ הוי ס"ס טובה דספק זה דבעצם אמצעי למעלה מצומת הגידין כשר אינו מטעם שתוכל להתרפאות אלא דתוכל לחיות בלא