תשורת ש"י מהדורא תנינא תריב

וא"כ בדיקת הריאה דלכ"ע אין חיוב רק מדרבנן כמ"ש הפוסקים והש"ך בר"ס ל"ט לכן אינו מחויב לטרוח להציל מן הזאב ושאני שומר שכר דחייב בנטרותא יתירה כדאיתא בב"מ שם אך אין ראיה משם לפימ"ש רשב"א במה"ב בית ד' שער ד' והובא בתוס' רע"ק על המשנה שם דדוקא בתרומה הקילו אבל לא בשאר איסורין גמורים כנבלה א"כ י"ל כיון דבדיקת הריאה מחשש טרפות מחויב להציל דאל"כ הוי כמבטל איסור לכתחלה כיון דע"י טרחא יכול להציל ואף דכל בני מעים אוכליהן לאו בר אינש כדאיתא בנדרים דף נ"ד ובטיו"ד סימן ק"י והוי כהך דתרומות דמשום דלא חשוב אצל בני אדם ואין דרכן לטרוח אחריו לא חשוב מבטל איסור לכתחלה מ"מ רק בתרומה הקילו

אמנם נראה נהי דאם לא טרח להציל מן הזאב מיתר דיעבד כיון דלא נתכוין לבטל אלא דממילא מיבטל לא קנסינן ליה וכמו בש"ח דפטור דלא הוי פושע מ"מ לכתחלה מחויב לטרוח ולהציל כדי לצאת מחשש איסור טרפות לכן נקט בירושלמי דאכלו זאבים משום דבזאב אחד מחויב לכתחלה לטרוח ולהציל ולא שכיח שיבא זאב מחטוף בני מעים ולא יציל אף דאוכליהן לאו בר אינש ולא חייש משום פסידא מ"מ משום איסור טורח ומציל לכן נקט מלתא דשכיח אבל בבבלי דמיירי דבאמת רדף אחר הזאב והציל נקט רק זאב אחד תדע דל"ד איסור לממון דלענין איסור כל ישראל מחויבין בנטירותא יתירה לכתחלה כש"ש אלא לענין קנס בדיעבד אין לקנסו דלא קנסו רבינו כשאינו פושע וכמ"ש הפר"ח שם סקי"א דלא קנסו בדיעבד בשוגג קרוב למזיד כגון שידע מתחלה ושכח אח"כ וביטל איסור עיי"ש

ועוד נ"ל ראיה דלכתחלה צריך לטרוח ולהציל מן הזאב דהא מסיק הרמ"א ביו"ד ר"ס ל"ט דאם נאבד הריאה ולא נבדק אין להתיר אלא במקום הפסד גדול ויש להוכיח דטרחא אינו כהפסד גדול דהרי בפרק עד כמה דף כ"ט איתא דרואה בכורות נוטל שכר ארבע איסרות לדקה וששה לגסה משום דדקה לא נפיש טרחיה ופריך בגמרא בשלמא בע"מ נוטל שכר משום דקשרי לו אלא תם אמאי דא"כ אתי למחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקשרי לו משום אגרא אי הכי תם נמי אמרי בע"מ הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלישקול אגרא זימנא אחריתי חד זימנא תקינו ליה רבנן תרי זימנא לא תקינו לו רבנן וכתבו תוס' וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והא דשרא ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראהו דאין ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר איסור כדי להנצל מטורח של פעם שניה עכ"ל ואיתא באחרונים דלעולם העיקר כתירץ שני שכותבים תוס' עיין יד מלאכי בכללי תוס' ועוד דביו"ד סימן שי"ב פסקי כתירץ שני דמחויב לראות פעם שני בחנם וא"כ עכצ"ל כתירוץ שני והרי דמשום שישקול אגרא יחשדוהו שמתיר איסור אבל משום טרחא לא יחשדוהו אף בגסה דנפיש טרחא והרי דלא דמי טרחא מרובה להפסד ממון מרובה ובד"ק בכללי הפס"מ נסתפק אם יש להעלות חשבון שווי הטיפול בכלל הפסד ממון ובמקדש מעט שם סק"א כתב דמהפר"ח סל"ט סקכ"ז משמע שאינו דומה הפסד שכר טרחתו להפסד מן הכיס עיי"ש ולע"ד ראיה ברורה דאינו דומה טרחא מרובה להפס"מ וא"כ ממילא מחויב לטרוח ולהציל מן הזאב דאין דומה למה דמתירין בדיעבד בלא בדיקת הריאה כשנאבד משום הפסד גדול וגם בא"ח סימן תל"ז ס"ג בהג"ה איתא הא דאחז"ל ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה ולא הוי מקח טעות מה שצריך לטרוח ולבדוק הבתים ששכר היינו רק לענין טרחא דגופא ולא בהפסד כיס ואפילו לפוסקים שם דגם בהפסד כיס ניחא לאינש למיעבד מצוה משום דבגמרא מסיק דניחא לאינש למיעבד מצוה במומניה ס"ל דהיינו בהפסד כיס נמי מ"מ הרי בפ"ק דפסחים דף ד' ע"ב אמר אביי לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדק הרי דטרחא דגופא פשיטא יותר מהפסד ממון וכן שם דף יוד ע"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או לא בגופיה אטרחוהו רבנן בממונא לא אטרוחוה רבנן ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות חו"מ הי"ג דא"צ לשכור חבר להוציאו: קעא

הנוהגים לומר בע"ש קודם מנחה הודו קפיטל ק"ז בתהלים ואירע לאחד אבלות באותו שבוע אם יאמר הודו. נראה דאסור לומר כיון דאבל אסור בת"ת ואפילו כשעומד בצבור דהוי דבר שבפרהסיא מ"מ אזי עדיין הוא חול ואבל אסור לקרות תנ"ך כדאיתא ביו"ד סימן שפ"ד ואפילו אמירת תהלים שאינו דרך לימוד מ"מ אסור וכדאיתא במג"א סימן שפ"ד ואפילו אמירת תהלים שאינו דרך לימוד מ"מ אסור וכדאיתא במג"א סימן תקנ"ד סק"ו לענין תשעה באב בשחרית ואף כיון דנוהג לומר בכל ע"ש הוי קבלה ומחייב לאומרו מ"מ כיון דאיסור קריאתו לאבל קדמה לקבלתו ידחה נדרו מפני גזרת חכמים כדאיתא בתענית דף י"ב ובא"ח סימן תי"ח וסימן ק"ע וביו"ד סימן רט"ו וגם לענין לכי נרננה נראה דאסור אף בציבור דעדיין אינו קבלת שבת עד ברכו כמ"ש מג"א ס"ס רס"א ולבושי שרד כתב דבמזמור שיר ליום השבת הוי לדידן קבלת שבת וא"כ עכ"פ לכו נרננה ושאר מזמורים דאינו חיוב רק מקומות יש שנהגו כן נראה דאסור לאומרם ומצאתי בשו"ת שיבת ציון סימן סמך דלא פסק האבלות עד שהקהל מקבלים שבת באמירת ברכו בתפלת ערבית דאז הוא הכנסת שבת ופסק דין אבלות והובא בפ"ת ליו"ד סימן ת' ואף דכתב שם בשו"ת שיבת ציון דיחיד יכול לקבל עליו שבת בע"ש מזמן מנחה קטנה ולפטור מאבלות הייני אחר תפלת מנחה דקודם תפלת מנחה א"א לקבל שבת דא"כ לא יוכל להתפלל מנחה כמ"ש מג"א סימן רס"ג סקי"ט ועוד הא ביו"ד סימן ת' כתב דמותר בשבת לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור הוה כקורא את שמע ומותר וא"כ באלו המזמורים דאינו חיוב אסור אפי' בשבת ובחידושי יד אפרים בהלכות אבלות סח"י כתב דמי שנוהג לומר בכל יום ספר חק לישראל כפי המסודר שם אין לו לומר בשבת בימי אבלו דאינו חיוב כללי

וגם דברי השיבת ציון צלע"ג דכיון דחיוב אבלות עד סמוך לחשכה לפי הדין דמחויב בתוספת שבת ולפימ"ש רי"ו הובא במג"א סימן רס"א סק"י דאם קיבל שבת קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום ופלג המנחה אינו רק שעה ורביע ולפ"ד שיבת ציון מהני קבלתו מזמן מנחה קטנה דהיינו שתי שעות