תשורת ש"י מהדורא תנינא תרד

ובזה י"ל מה שהקשה מג"א על רש"ל שדרש שכ"א יאכל מעט מקודם הפסח מקמחא דפסחא כי שמא היה שם חשש חימוץ ויתלה במה שאכל והקשה מג"א בסימן ת"ל הא קמח בקמח הוי לח בלח ואם יש ששים הכל שרי ואם ליכא ששים הכל אסור עיי"ש ולפימ"ש י"ל דחשש שמא היה מעט כגון קמח מן חטה אחד חמוצה וקמח בקמח נהי דהוה לח בלח מ"מ כל זמן שלא נאפה אין מתהפך קמח של אותו חטה החמוצה בשאר הקמח אלא מטעם ביטול ברוב מותר וכיון דרק מטעם ביטול אתינן תלוי בידיעת הביטול וכיון שלא נודע קוה"פ ונאפה רק בפסח חוזר וניעור אף שהיה ששים ועמג"א סימן תנ"ג בדגן שצמח ויש בשאר הדגן ששים ונטחן קוה"פ מותר לאפותו בפסח דקמח בקמח הוי לח בלח ואינו חוזר וניעור בפסח ולפימ"ש דוקא בנודע קוה"פ דאזי נתבטל קוה"פ אבל בלא נודע דאזי א"א להתיר מטעם ביטול ברוב וכשלא נאפה לא נתהפך טעם החימוץ ע"י ששים דצונן בצונן אין מהפך הטעם ובסמ"ק הובא במג"ד סימן תנ"ג כתב דרגילות לאפות בפסח אף דעדיין קשה כיון דקמח בקמח קי"ל דהוי לח בלח מה יועיל שיאכל קצת דזה אינו מועיל רק ביבש ביבש וכמ"ש מקו"ח בכונת מג"א נ"ל דהא הח"י כתב דרש"ל חשש לפוסקים דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש וחוזר וכיעור עיי"ש ונראה דלא ניחא ליה להרב מג"א בזה דהא רוב הפוסקים ס"ל דקב"ק הוי לח בלח ונגד קצת פוסקים דס"ל דהוי יבש ביבש יש ג"כ פוסקים דגם יבש ביבש אינו חוזר וניעור דהא המחבר בסמ"ג ס"ד כתב דעה ראשונה בסתם דאם נתבטל קוה"פ בששים אינו חו"נ וכן מבואר בב"ח דמרדכי ס"ל דגם יבש ביבש אינו חו"נ וא"כ מהיכא תיתי לחוש עוד היכא דלא ידעינן כלל אם יש בקמח איזה חשש חימוץ ואחזוקי איסורא לא מחזיקין אבל לפימ"ש א"ש דבלא נודע שנתערב ל"ל דאינו חו"נ כל זמן דלא נתהפך האיסור ע"י בישול ואפיה להיתר לכן חשש רש"ל שמא קמח בקמח הוי יבש ביבש ושכיח קצת שהיה בהחטים איזה חטה שצמח או נתחמץ מאיזה סבה וכיון דאין חשש רק אם קמח בקמח הוי יבש ביבש מהני כשנאכל קצת ובדגול מרבבה בגליון מג"א סימן תס"ו סק"ד כתב נמי דפלוגתא אם חוזר וניעור הוא ג"כ ביבש ביבש

ובחמד משה סימן ת"ל הקשה על הח"י דאפילו תימא דקמח בקמח הוא יבש ביבש לא שייך לומר בזה דאם נאכל קצת לתלות דהחמץ נאכל דזה לא שייך כי אם בדבר יבש ממש שכל אחד מופרד מחברו ולא בקמח עיי"ש ונראה דמ"מ הועיל רש"ל לשמא יש חשש חימוץ בקצת קמח שלא נבלל עם כל הקמח וכשיאכל קצת נתלה שאותו מעט שלא נבלל נאכל אבל אם קמח בקמח חשוב לח בלח ל"ל חוזר וניעור לפי מה דקי"ל דאף שלא נבלל מ"מ כיון דאינו נפרד ולא עומד וניכר בפ"ע לא חלקו ובכל לח בלח אינו חוזר וניעור משא"כ אם חשוב יבש ביבש אף דאינו כפרד מ"מ לא חלקו וחוזר וניעור וכה"ג מצינו ביו"ד סימן ק"ה ס"ט בהג"ה או אפשר דדינא הכי כיון דאינו נפרד ועומד בפני עצמו ואינו ניכר אם חשוב לח בלח דלא יהא חוזר וניעור וכן משמע מביאור הגר"א בסימן תמ"ז ס"ב כ"ב וכן מוכח משו"ת הר"ן סנ"ז שכתב דחטין חמוצין שנתערבו וטחנן לפני פסח דאם יש ששים בחטים שאין חמוצין אינו חוזר וניעור והוכיח כן מדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן ז"ב"ז מותרין לערב עמהן פשטן עיי"ש והרי ודאי יש משהיין צמר ומשהיין קמח חמוץ בפני עצמן אלא כיון שטרפן עם צמר גמלים וכן הקמח כיון שמחובר עם ההיתר ואינו נפרד ואינו ניכר בפני עצמו אינו חוזר וניעור ומ"ד קמח בקמח הוי יבש ביבש ע"כ ס"ל דשאני צמר שטרפן דמחובר ביותר ומ"ד דגם יבש ביבש אינו חוזר וניעור לא שאני לו בין צמר שטרפן לבין יבש ביבש דמ"מ כיון שאינו ניכר וכבר נתבטל תו אינו חוזר וכיעור אלא דאין ראיה מצמר רק כשנודע הביטול ונתחזק להיתר: קסב

ראובן תבע את שמעון בערכאות בלא רשות ב"ד ולא תבע את שמעון לילך עמו לד"ת וגרם לו הוצאות הרבה וכאשר בא לשמעון הקלאגא שלח לראובן שיעמוד עמו לד"ת וגם ביקש ממנו לפני אחר שיעמוד עמו לד"ת ולא ימסור ממון ישראל ביד עכו"ם ולא שמע לו ראובן אח"כ מצא שמעון מקום לגבות ההוצאות מחזקה שיש לראובן והזמינו ראובן לד"ת והכחיש ראובן את השליח ב"ד ושאלת אם נאמן ראובן בשבועה להכחיש את השליח ב"ד ואין העד האחר מצטרף להשליח ב"ד דהמנהג במקומו דאין התובע מחויב להחזיר רק הוצאות הקלאגא אבל שאר הוצאות פוסקים דפטור התובע דכיון דקיבל הנתבע הקלאגא היה לו להזמין את התובע לד"ת ויעיין באורים סימן כ"ו סק"ז

הנה איני יודע מנהג מקומך ומבטן מי יצא הדבר אך אשיחה וירווח לי דאפילו הוא מנהג קדמון ואפשר נעשה עפ"י בד"ח מ"מ אינו רק לענין הממון שלא להוציא ההוצאות מן התובע דבממון י"ל הפקר ב"ד הפקר וכן תקנות בני העיר מהני מכח הפקר ב"ד עליהם ועל הנולדים ועל הבאים לדור שם כמ"ש הריב"ש סימן שצ"ט

או משום דקיבל הקלאגא ולא הזמין להתובע לד"ת ושתק אמרינן דנתרצה לדון בערכאות וקיבל עליו אך בזה יש לשדות נרגא דלא אמרינן מדשתק נתרצה כמו שהבאתי ראיה בערך ש"י עחו"מ סימן פ"א מפרק השולח דף מם דאמר שם עבד שהניח לו רבו תפילין יצא לחירות ואם הניח תפילין לפני רבו לא יצא לחירות רק כשהשיאו רבו ב"ח ובשו"ת מהר"ח א"ז סנ"ג מבואר בראיות מכמה דוכתי דאם עשה מעשה עפ"י דיבורו בפני חברו ושתק חברו לא הוי כריצוי ואף דכאן הלך אח"כ הנתבע בעצמו או ע"י מליצים בפני הערכאות מ"מ מזה אין ראיה דנתרצה דהיה מוכרח דחשב לזכות בדיניהם ולהציל עצמו ומה שלא הזמין את התובע לד"ת הוא רק שוא"ת ושתיקה לבד וגם כסבור כיון דהתחיל התובע בערכאות לא יציית ד"ת וכל שאין אומדנא דמוכח טובא ל"ל דשתיקתו הוי כנתרצה דלא אזלינן בתר אומדנא כדאיתא בב"ב דף צ"ג ובחו"מ סימן ת"ח אלא די"ל כי לא אזלינן בתר אומדנא ה"מ לחייב אבל לפטור דהוי להחזיק מהני אומדנא

אך לו יהא דהוי כנתרצה או הפקר ב"ד הפקר זה לא מועיל רק לענין הממון אבל לענין איסור החמור דלפניהם ולא לפני עכו"ם כמבואר בחו"מ סימן כ"ו ס"א דהרי זה רשע וכאלו מחרף ומגדף והרים יד בתורת מרע"ה דדין זה אפילו אינו גורם שום היזק לחברו ואפילו נתרצה חברו אסור