תשורת ש"י מהדורא תנינא תר

דהיו ג"כ עיירות רק מפני גריעותן נקראו כפרים או משום דקודם שהוציא הכפרים מכלל הש"ר עיירות קראו אותן כולן עיירות משום הרוב ואחר שהוציאן מהכלל ואמר חוץ נקראו בשמן ממש כפרים ולפימ"ש לא תקשי נמי מפ"ק דכתובות דף ד' ע"א כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר ופרש"י בכרך שכיחי אינשי טובא דמפקא מכרך ומפקא מכפר גדולה מכפר וקטנה מכרך והרי אותן שלשה כפרים שבהניזקין היו בהן כפלים מיוצאי מצרים ושכיחי בהו אינשי טובא בכל אחד ואחד אלא לפימ"ש א"ש דהם נקראו על שם דמעיקרא שהיו קטנים או על שם גריעתן או על כפיפתן לעיר הסמוכה להן ובעוקצין פ"ג משמע דכפרים אין בהן רוב עם ולא שווקים ועכצ"ל נמי כמ"ש אבל סתם כפר היינו דאנשים בה מעט ואין בה שווקים ובפ' בהעלותך ע"פ כי אשה כושית לקח ת"י ופרש"י מחמת יפיה נקראת כן כדי שלא תשלוט בה עה"ר ה"נ י"ל דאותן שלשה כפרים מחמת רבוי עם שבהן נקראו כפרים שלא תשלוט בהן עה"ר והיינו דוקא אם מצינו להדיא דלאו מחמת מיעוט אנשים נקרא כפר אבל סתמא דמלתא כל מקום דתנא כפר היינו מחמת מיעוט אנשים דהוא שם עצם ולא כינוי מחמת דבר אחר ותדע דאם היה הדין שאין לחלוץ בכפר איך שתקו בש"ס ובכל הראשונים לפרש הא דחלץ בכפר עיטם לא היה כפר ככל סתם כפר והרי בריש גיטין מכפר לודים ללוד פרשו תוס' ור"ן שהכפר נקרא לודים משום דהיה סמוך ללוד ושכיחי בני לוד שם וה"נ כפר עיטם שבאמת היה שמו עיטם אלא שהיה כפר ומהר"י עמדן בספר השלמה כתב שמא פירושה שכל כך יצאו ממנה מיום הווסדה עד שחרבה נראה דק"ל איך נקראו כפר ובירושלמי פ"ד דתענית שלשה כפרים כאו"א היה מוציא כפליים כיוצאי מצרים כפר ביש וכפר שיחליא וכפר דיכריא הרי דאינם שם אחד רק שמותם ביש שיחליא דיכריא והיו כפרים נקראים דהפירוש ככל כפר דעלמא ובפ"ק דיומא דף י"ב כפרים היינו שאין בהם שווקים ולא מתקבצין בה ממקומות אחרים כבכרכים עיי"ש פרש"י וה"נ י"ל דאותן שלשה כפרים לא היה בהם שווקים: קנח

מי שנשטת אשתו והשיג התרה ממ"ר והשליש גט ביד שליח להולכה ומתה אח"כ אם חייב להתאבל הנה ביש"ש פ"ב דגיטין ה"ד כתב באחד שהי' לו קטט עם אשתו והיה לו דעת ברור לגרשה ובתוך אותו הקטט מתה והורה לו שלא לישב שבעת ימי אבלות ושלא להתאבל והביא ראיה מדברי רשב"ם בפמ"ש דף קמ"ו ע"ב שפסק כך אפילו לענין ירושת הבעל דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה חשבינן כאלו כבר גרשה ועוד מאחר דלר"ש ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות א"כ ק"ו לענין אבלות ונהי דחכמים חולקים והלכה כוותייהו מ"מ הלכה כהמיקל באבל א"כ הלכה כר"ש לענין אבלות עכ"ל

והנה מ"ש דהלכה כר"ש לענין אבלות התינח אם ר' שמעון ס"ל מיד שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל בחידושי רמב"ן השיגו דגם לר"ש רק אם גרשה אח"כ דהוכיח סופו על תחלתו וגם אחר כתיבה או משעת נתינה לר"י וכן השיגו הרא"ש ולענ"ד התינח כשבידו לגרשה כבזמן הש"ס ובידו ודעתו לגרשה וראויה להתגרש משא"כ בנ"ד דאינה ראויה להתגרש כלל דאינה יודעת לשמור גיטה דלכ"ע אפילו בדיעבד אינה מגורשת וחייב לה בכל חיובי ממון כדאיתא באה"ע סימן קי"ט ס"ו אפשר גם לרשב"ם אם מתה יורשה וגם להיש"ש בכה"ג מחויב להתאבל כיון דלמד זה מהרשב"ם ואפשר נמי דהיש"ש מיירי דגם האשה רוצה בגט דאל"כ הא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ ואינו דומה להא דרשב"ם דמיירי לפי דין הש"ס ואח"כ ראיתי בפ"ת סימן צדיק ס"פ בסק"ח שהביא מהחת"ס דאפילו רשב"ם לא אמרה אלא קודם תקנת רגמ"ה וראיתי בישועת יעקב על אה"ע שם סק"ח הביא דברי יש"ש בהתפשרו על הגירושין וכתב דהורה הלכה למעשה שלא יתנהג הבעל אבילות והסכים אתו החכם הגדול מא"י ובא מעשה לפני הישועת יעקב באחד שרצה לקבל התרה ממאה רבנים והיה לו התרה וזיכה גט לאשתו וביני וביני מתה אשתו ופסק דכדאי מהרש"ל לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק שלא לנהוג אבלות כלל כיון שכבר זיכה לה הגט ע"י אחר את"ד ומ"ש דמעשה דהיש"ש היה שנתפשרו על הגירושין לא נזכר ביש"ש וצ"ל נמי משום דאלת"ה אינו דומה לנידון דרשב"ם וכמ"ש אך מ"ש דהסכים עמו החכם הגדול מא"י בבית מאיר מדייק אפכא דלא הסכים להפסק רק להק"ו שדן היש"ש

אך מ"ש ישיע"ק שרצה לקבל התרה ממ"ר נראה דלא מיירי בנישתטית דא"כ מה זה שאמר דזיכה לה גט הא מה מועיל זיכה דאפילו נותן בידה אינה מגורשת ואם היה מועיל א"כ אינה אשתו כלל ולא היה צריך לסמוך על יש"ש וגם בנשתטית הדין והמנהג רק להשליש גט ביד שליח להולכה ולא לזכות לה גט

וצ"ל דעובדא דהישיע"ק היה כעין מעשה דהובא בהג"ה באה"ע סימן ק"מ ס"ה בנאסרה על בעלה משום זנות דיש ספק אם מועיל מה שמזכה לה גט וצריכה ג"כ התרה ממ"ר ועיי"ש בב"ש ובפ"ת אהתשובות אחרונים וצ"ע במאי מיירי דהא באשתו פסולה א"צ להתאבל עליה עיין יו"ד סימן שע"ד ואה"ע סימן י"ז סנ"ו ועיין פ"ת לאה"ע סימן א' ס"ק כ"ב כ"ג ובשו"ת בית שלמה חאה"ע ס"ז דיש אשר הצריכו לזכות לה גט ואח"כ ליתן הגט לשליח הולכה משום דמדינא ל"מ הזיכוי ומן הדין מותרת לבעלה עיי"ש וא"כ לא מיירי ישיע"ק כלל בנישתטית

אך ביש"ש הוסיף עוד טעם דאיך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו וכו' דחשוב ליה בלביה כאלו אזלא מיניה ואין כאן אבלות ומרירות לב וא"כ אפשר בנישתטית וכ"ש כבר נשא אחרת כאלו חשובה אצלו ככבר אזלא אך בבית מאיר חולק גם בטעם זה ולכן צע"ג בזה ועכ"פ מחויב לקרוע בלא הזכרת שם דבזה אין הלכה כדברי המיקל כדאיתא בגמרא פרק ואלו מגלחין דף כ"ו ע"ב ודבר זה נוטה יותר להחמיר מלהקל גם לענין אבלות שבעה וקשה לדון בזה מסברא בלתי ראיה ברורה כי מי בא בסודן של דברים וכ"ז שלא נתגרשה היא שארו וגם נראה דלר' שמעון עצמו אי אפשר לומר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות רק לענין פירות כיון דהודה שנתן עיניו לגרשה אבד הפירות דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי אבל לא לענין לפוטרו מאבלות דא"כ כל מי שתמות אשתו או כשהיא נוטה למות יאמר שנתן עיניו לגרשה ואין לבו אבל ואין יום מר לפניו וא"כ