תשורת ש"י מהדורא תנינא תקצה

תפיסה בכל ספק דאין מוציאין מידו וכן כתבו אחרונים בחו"מ סימן ק"ז ס"ט וכן הוא בחו"מ סימן קע"ה סמ"ה אך במהרי"ט חחו"מ ס"ס ס"ז כתב דבס"ס מוציאין מהלוקח ודבריו צ"ע כיון דכתבו הרמב"ם ובש"ע שם דאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וס"ס אינו ראיה ברורה

ועוד נ"ל כיון דתוס' בתירוץ ראשון ס"ל דגם בטרחא בגופו יש חשד נהי דבתירוץ שני נחתו מזה וס"ל דמחמת טרחא ליכא חשד אין לנו להפליג הסברות אלא ס"ל כיון דבראיית בכור דהוי היראה דמצוה וחיוב להורת גם בראיית בכור כמ"ש רמב"ן לכן י"ל כיון דאיתא בפ"ק דפסחים ד' ע"ב דאמר אביי באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא לאינש לקיומי מצוה בגופיה הרי זה פשיטא וודאי לכן לא יחשודהו לעולם שעושה כדי שלא יבא לידי טורח משא"כ בשחיטה ובדיקה דאינו חיוב ולא מצוה מודו דיש חשש חשדא שיעשה כדי שלא יצטרך לטרוח ואף דבתירוץ ראשון ס"ל להתוס' דיחשדוהו דמתיר איסור כדי שלא יטריח עוד מ"מ בהצטרף לזה עוד מצוה וחיוב להורת דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה לא יחשדוהו דמשום טרחא יתיר איסור ולא ירצה לעשות מצוה בגופיה ויש לפקפק בזה כיון דיחשדוהו דמתיר איסור משום טרחא גם בצירוף מצוה אפשר יחשדוהו אך מצינו כיוצא בזה ממש בפרק המפקיד דף ל"ט ובפרק האשה שנתארמלה דף כ"ז ע"ב תרתי לא עבדי חדא שישתקו ולא יעידו האמת וחדא לומר שקר הרי אף דשפחתה מיראתה מגבירתה או מאהבתה אותה חשודה לומר שקר או לשתוק דיש בזה התרת איסור ומכשול לאחר מ"מ תרתי לא עבדה ה"נ להתיר איסור לומר על בכור תם שהוא בע"מ דמתיר איסור ומכשיל לבעל הבכור ועוד כדי שלא יצטרך לראית עוד הבכור דמחויב ומצוה להורות תרתי לא עבדי משא"כ בשו"ב ליכא רק חדא

ועוד דלפי תירוץ השני שבתוס' דלא יחשדוהו לעולם שיתיר האיסור מפני טורח א"כ לענין שלא ישחוט בסכין פגום ליכא חשש כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ויודע להשחיז הסכין והוא בידו חזקה לא שביק היתרא וכל החשש על הוראה בבדיקה דאינו בידו וכבר כתבתי דאין החשש שיקיל להתיר מה שהוא אסור אם השו"ב מוחזק בכשרות רק משום חשדא אם נוטל שכר רק מן הכשרות דמחזי דנותן לו שחד כמ"ש הריב"ש ומבואר בע"ז דף מ"ג ע"ב ובמג"א סימן רמ"ד סק"ח דברבים לא חיישינן לחשדא והרי הקהל שוכרין שו"ב ומשלמין לו מן הכשרות דאף דהטבח בעל הבהמה משלם לו מכל בהמה הרי הוא מטיל שכר זה על הבשר שמוכר נמצא הקהל כשלוקחין הבשר כשר משלמין זה א"כ ברבים ליכא חשדא: קנ

אחד שידך גרושה לאלמן שבמקום אחר וכתב האלמן לגיסו שיאמר להאשה שמסכים על השידוך ואחר שני ימים יבא לעירה לגמור וזמן החתונה מסכים כמו שתאמר האשה והתחילה תכף לספור ז"נ ומסופק אם יש בזה סמיכת דעת דספקו אם יש בזה משום מחוסר אמנה כשיחזור בו. נ"ל דאין זה דומה לחזור מהמקח מחמת יוקר דהא התוס' בב"מ דף מ"ט כתבו דזה הוי כמתנה מועטת משא"כ לענין אשה אם חוזר מחמת דמצא נאה הימנה או בריאה יותר וכדומה זה אינו ממון דאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וכ' וכ"כ בתו"ג סימן קל"ד ס"ד דזה ענין כגופו ולא כממון

אך מוכח ביבמות דף ל"ז ב' דאפילו כשאין בו משום מחוסרי אמנה סמכ"ד דהרי רק שדר שליח להודיע לה והא רב ס"ל בב"מ שם דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה

וא"ת א"כ מ"ט נ"ל לפימ"ש הראשונים והובא בסמ"ע וש"ך סימן קכ"ב ס"ב דיכול לטעון סמכתי שלא תחזור בך דכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כן חזקה דמשלח עומד בדיבורו וא"כ ה"נ נאמנת האשה לומר דסמכה דעתה שלא יחזור בו המשלח דהא האמינה התורה כדכתיב וספרה לה ולפ"ז ה"נ בנ"ד דהאלמן כתב לגיסו שיאמר להאשה דמסכים על השידוך ועל קביעת זמן החופה שתרצה

אך תינח אם לח היה כותב רק דמסכים על השידוך ועל הזמן נישואין שתעשה אבל כל המוסיף גורע כיון שכתב לומר לה שבעוד יומים יבא לגמור הענין הרי גילה דעתו דעדיין לא נגמר וכדאיתא בב"ב פי"נ דף קל"ה ע"ב שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכן הוא בחו"מ סימן ר"נ סח"י וה"נ כיון שכתב לגיסו שיבא בעצמו לגמור הענין וע"כ כונתו או שיכתבו איזה דברים ביניהם או שיעשו קנין או בענין התוספת כתובה וכאשר כן עשו אח"כ יש לומר שמא לא גמר עדיין וכיון דבלאה"נ מחמיר בחמ"ד שלא תתחיל לספור ז"נ עד שיכתבו תנאים אף דבזיוג שני לאו כ"ע כותבין תנאים מ"מ עושין קנין או ת"כ או איזה כתב לכן צריכה ז"נ אחר עשיית הקנין אח"כ מצאתי בשו"ת גור אר"י יהודה בחאה"ע סימן י"ב דפסק נמי דשפיר דמי למנות הז"נ מיום התביעה אף דלא היה קנין רק מילי ע"י שליח ולא נזכר התם שאמר להשליח שיעשה קנין אח"כ וראייתי נמי מיבמות דף ל"ז ועיי"ש דאחר התביעה כשעמד מאבלתו גמרו השידוך בקנין עיי"ש ואין ראייתו מוכרחת מיבמות דהתם לא עשו שום גמר קנין כשבאו הרבנן כיון דלא נשאו רק ליומא לא היו מחוסרין שום דבר ואפשר גם הגוא"י מיירי כה"ג דנתרצו בלא שום תנאי מיד: קנא

ראובן ושמעון היה להם דו"ד ונתפשרו ונתן שמעון לראובן וועקסיל על הסך שנתחייב לו עד זמן שהגבילו לפרוע וביקש הלוה מהמלוה שלא יתנו לקאססא והבטיחו המלוה שלא יתנו לקאססא והלוה מעיר אחר וקודם הז"פ כתב הלוה מכתב להדיין שיאמר להמלוה שימתין לו איזה ימים והראה הדיין המכתב למלוה והשיב שהווכסיל בקאססא וע"כ מוכרח לשלם וא"ל הדיין א"כ תודיע זה להלוה והבטיחו המלוה שיודיע וביקש המלוה מאיש אחר שהיה לו דרך לשם שיודיע ללוה ולא הודיעו וכשהגיע הז"פ שלחו מהקאססא אחר המלוה כיון שהיה זישראנט על הוועכסיל אם רוצה להשאר בזשירא שלו דאז לא יעשו פאטעסט ולא רצה וגבו הקאססא הוצאות הפאטעסט מן הלוה ונתווכחו הדיינים אחד אומר דהוה רק גרמא ופטור המלוה בדיני אדם דהרי השע"מ סכ"ו הקשה על המחבר שפסק דאם