תשורת ש"י מהדורא תנינא תקצד

ולפ"ז שפיר מה דרבים נוטלין שכר רק מן הכשרות או מן הכרכשות לפי דעת התוס' בתירוץ ראשון כיון דבשו"ב א"א לתקן לצאת מידי חשדא ואם משום דלא יקיל להכשיר משום אגרא זה לא נזכר כלל בגמרא ובמשנה לפי דברי רמב"ן וגם לפרש"י אינו רק כשאינו מוחזק בכשרות ויר"ש ולכן מדינא שו"ב לעצמו ומוכר לאחרים כדאיתא בר"פ גיד הנשה וביו"ד ס"ס ס"ה ועיין מה שכתבתי לעיל בתשובה קמ"ז לתרץ לדברי פיה"מ לרמב"ם מהא דר"פ גיד הנשה

אך לתירוץ שני שכתבו התוס' דמשום טרחא לא יתיר האיסור ולא יחשדיהו העולם בזה א"כ יש תקנה גם בשו"ב ליטול בין מכשרות בין מטרפות ואם יטריף בהמה אחת לא יטול שכר משחיטת בהמה אחרת אחת כדי שלא יחשידוהו שמטריף כדי ליטול שכר משחיטת בהמה אחרת ויהא מחויב בכך כתירוץ שני בתוס' לענין בכור או אם אפשר להקהל יפסקו לו שכר קצוב לזמנים בין יכשיר בין יטריף דמשום טרחא לא יחשידוהו ויהא כמו בראיית בכורת והא ביו"ד סימן שי"ב ס"א ובטו"ז שם סק"ג איפסק הלכתא כתירוץ שני שבתוס' שאינו מחויב לראות יותר מן פעם אחד וכ"כ בר"א הנ"ל

ונלע"ד דאין לנו הכרע איזה תירוץ שבתוס' עיקר וגם פליגי בזה הפוסקים דכנה"ג בכללי הפוסקים כלל י"ט בשם משפטי שמואל ומהרי"ק והר"י הלוי ס"ל דלעולם תירוץ ראשון שבתוס' הוא העיקר והרב חנון נחום והרב מטה אשר ס"ל דתירוצא בתרא הוא יתד שלא תמוט הובאו בי"מ בכללי תוס' סכ"ד וא"כ הרי זה ודאי שתקנו חכז"ל דאם הרואה הבכור אמר תם הוא ונטל שכרו לא יטול עוד שכר כשרואה פעם אחרת דבזה ליכא ספיקא רק הספק אם מחויב לראות כתירץ שני שבתוס' או לא מחויב כתירוץ ראשון שבתוס' ויל"ד איך כתבו תוס' בתירוץ ראשון שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת הלא מחויב מן התורה כמו שהביא רמב"ן מן התורה שני פסוקים ראה למדתי אתכם חוקם דא"ר א"ר מה אני בחנם אף אתה בחנם תניא נמי הכי כאשר צוני ד' אלקי מה אני בחנם אף אתה בחנם והוא בגמרא שם אהא דתנן הנוטל שכר לדון וכו' רק הרמב"ן מביא זה ג"כ אהא דתנן דנוטל שכר לראות בכור א"כ מחויב מן התורה לראות וצ"ל דתק"ח בשוא"ת הוא משום שלא יחשדוהו אבל כיון דלנו מסופק הדין א"כ מחויב לראות משום ספק איסור דשמא כתירוץ שני שבתוס' ואפילו בספק דרבנן מחייב כה"ג כיון דאנו מסופקין אם תקנו חכמים שלא לחייבו אין ספק תקנה מוציא מן חיוב שהוא מדינא ואינו יכול לומר קי"ל כתירוץ ראשון שבתוס' דבזה ליכא דררא דממונא לומר איני רואה עד שיתנו לי שכר דהא בזה ליכא ספק דלשני תירוצי התוס' לא שרי ליטול שכר ואין ספק רק אם מחויב לטרוח ולראות אם פטרוהו רבנן בזה הוי ספק איסורא ולחומרא ולכן איפסקא הלכתא ביו"ד סימן שי"ב דאם ראה פ"א ונטל שכר לא יטול עוד שכר מבכור זה ומחויב לראותו וכ"ז בראיית בכור דנלמד ממה אני בחנם לא לשחוט ולבדוק דזה שרי ליטול שכר פעולה כמ"ש הריטב"א ספ"ק דקידושין דשכר טבחים ובודקים מותר דהנהו פועלים ננהו ולאו שכר הוראה הוא אלא דהוי שכר פעולה והבאתי עוד ראיות לזה בערך ש"י חיו"ד סימן א' וא"כ ל"ל דמחויב לשחוט ולבדוק מחמת ספק איסור דאין זה בכלל הוראה דמחויב בחנם ממילא י"ל קי"ל כתירוץ ראשון שבתוס' וא"כ מה יעשו הציבור אם ישחט להם בהמה ותטרף הא אין לכופו לשחוט עוד והוי גזרה שאין הציבור יכולין לעמוד בו ואם יטול שכר קצוב לזמן לא פלט עדיין מחשדא דלהכי מכשיר שלא יצטרך לטרוח עוד או שיטול עוד שכר אם אין השכר קצוב לזמן וכיון דלא אפשר לכן שרי בכל גוני משא"כ בראיית בכור מלבד דאין בזה חשש דאין רוב הציבור יכולין לעמוד כיון דאפשר בבשר מבהמות אחרות ועוד הא בבכור מחויב לראות ולא יטול שכר וכמ"ש לכן בהרבה מקומות נוטלין שכר מכשרות לבד דלא חשו שמא יקיל ויכשיר כדי ליטול שכר דאין חשש זה מדינא דגמרא עכ"פ כשמוחזק בכשרות ומה דבקצת מקומות נוטלין בין מכשרות בין מטרפות היינו דנוהגין סלסול בעצמן וחוששין שמא יקיל דכן מהראוי לעשות ונהרא נהרא ופשטיה לכן מה שכתב רמ"א על דברי המחבר שלא יבא להקל ולהכשיר אין זה מדינא דגמרא וכן מבואר בריב"ש שציין בהג"ה ובאה"ג אלא דנכון לקהל לתקן זה וכ"כ בשו"ת מהר"י אחיו של הטו"ז סימן י"ז ואז אם תקנו הקהל מהני התקנה משום גדר וסייג אבל במקום דלא תקנו אין איסור או דבמקום שתקנו ס"ל כפירש המשנה לרמב"ם אבל במקום שלא תקנו יש להם על מה לסמוך דגם ברמב"ם בפיה"מ מבואר דיטיל שכר בין מהכשרות בין מהטרפות כדי שלא יבא לידי חשד ומדמה שו"ב לרואה בכורות ולא חשש שיקיל להכשיר הטרפות ולפי דברי התוס' אין שו"ב דומה לרואה בכורות מטעם שכתבתי ואין לומר עדיין הוי ספק איסור משום דלא יבא לידי חשד אינו רק מדרבנן והוי ספק דרבנן לקולא ואין לומר הא הוי ספק כרמב"ם ואת"ל כהתוס' הרי בתוס' נמי יש ספק איזה תירוץ עיקר וא"כ הוי ס"ס בדרבנן להחמיר דזה אינו חדא דבשער המלך האריך להוכיח דדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים ס"ל דאפילו כשיש ס"ס להחמיר אזלינן לקולא באיסור דרבנן והובא בפ"ת ליו"ד בדיני ס"ס אות ט"ז ועוד דרובא דפוסקים שהבאתי לעיל ס"ל דלעולם תירוץ ראשון בתוס' הוא עיקר וא"כ כמו לענין ס"ס לקולא בדאורייתא אם ספק אחד אינו שקול לא חשוב ס"ס כמ"ש תוס' בסוגיא דס"ס פ"ק דכתובות דף טית בד"ה ואב"א ה"נ לענין ס"ס להחמיר בדרבנן אם ס"א רובא להתיר לא חשוב ס"ס להחמיר ועוי"ל כגון זו דהס"ס אם גם בשו"ב תקנו כמו בבכור י"ל אוקמוה אדינא דמעיקרא דמן התורה היה מותר והוי כמו חזקה דמעיקרא דמ"ש המל"מ בפ"י דמקואות בפ"ד דבכורות דס"ס להחמיר גם בדרבנן אסור מצייר כשספק אחד במציאות איך אירע הדבר וספק אחד אם גזרו רבנן בזה אבל אם שני הספקות אם גזרו בכה"ג י"ל דמודה דמוקמונן אדינא דמעיקרא דלא גזרו

ונ"ל ראיה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה בב"י חו"מ סימן י"ג שכתב כל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל שנתבע חדא שכל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהא ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין עכ"ל משמע דוקא שיהא ברור ועוד כתב בתשובת נא"ד סימן צ"א דלפ"ז היכא דהנתבע מתחייב ע"פ הדין ויש ספק בתקנה חייב הנתבע והובא בפ"ת לחו"מ סח"י סק"ח והרי קי"ל בס"ס אין מוציאין ממון דלא חשוב דבר ברור וא"כ מה דמוקמונן על הדין עדיף מן ס"ס וגם בספק בתקנת הש"ס כתב בהה"מ פ"ד מהלכות גזלה דאפילו תפס מוציאין מידו אף לרמב"ם דס"ל דמהני