תשורת ש"י מהדורא תנינא תקצב

וגם בעל הבכור כמו שאינו מחויב לטרוח להוליכו למקום שהחכם שם כן אין מחויב להראותו לחכם על ספק ולשלם לו דחסרון כיס עכ"פ כטרחא חשוב וכיון דאין זקוק ליכא למימר איך מחייבין לבעל הבכור לשלם בשביל חשדא דחכם כיון דהברירה בידו שלא להראות להחכם ולא יצטרך לשלם ועיין באר הגולה סימן ש"ו דלאו דוקא שתים ושלשה שנים אלא אפילו לעולם

והנה הרמב"ם בפיה"מ בפ"ד דבכורת למד מהמשנה דלא יטול שכירות מן בכור בע"מ לבד רק מתם ובע"מ דה"נ אסור שו"ב ליטול שכר מכשרות לבד ולכאורה קשה ממשנה דר"פ גיד הנשה דטבחין נאמנין על גיד הנשה ועל החלב ומיירי בבהמות עצמם ומוכרן לאחרים וכדאיתא ביו"ד סוף סי' ס"ה ובתב"ש סימן ח"י סכ"ב דמעיקר הדין מותר להיות שוחט ובודק בהמות שלו ומוכר לאחרים וצ"ל או דטעם הרמב"ם כמ"ש הריב"ש סימן ת"ק דכשנוטל מכשרות לבד מיחזי כשחד

או דבשלמא שוחט ובודק בהמות שלו ומוכר לא גזרו לקפח פרנסתו משא"כ בנוטל שכר מכשרות לבד יכול ליתן לו שכר בעד הכשרות וטרפות לפי מה שישער איזה מרובה ויפחת בשביל זה משכר הכשרות כמו שתקנו שיטול מבכור בע"מ ומתם וזה קל לשער וכמ"ש התוס' בפרק עד קמא דף כ"ח ע"ב בד"ה רביע כעין זה וכן יכולין לעשות שלא יטול השו"ב הכרכשות מהכשרות ונגד זה יתן לו בעל הבהמה שכר בין מכשרות בין מטרפות לפי ערך המשוער

ובלאה"נ כבר נהגו ליטול הכרכשות מהכשרות וכתבו אחרונים בטעמייהו ובשו"ת מהר"י הלוי אחיו של הטו"ז האריך להתיר מדינא להיות שו"ב בהמות שלו ולמכור וכתב מיהו ודאי ראוי הוא דמחמת חשדא ירחיק כל אדם מעצמו שלא ישחוט ויבדוק לעצמו למכור הרי דייק שירחיק כל אדם מעצמו אבל לא לכופו בע"כ דלא חשידי שיכשיר טרפה ח"ו מחמת הנאתו דהא לא חשידי ב"י אלא דכתב שם דיש לתקן בקהלות תקנה זו שלא ישחוט לעצמו ולמכור ובפרט בענייני בדיקות שתלוי לפעמים באומד הדעת ובעיון הלב ולכאורה דבריו סותרין מיניה וביה וצ"ל דכל זמן שלא תקנו הרבנים באסיפת הקהל ועפ"י רוב הקהל אין כח להרב לאסור על האדם מלשחוט ולמכור וכאשר ביארתי בשו"ת תשורת ש"י סימן למ"ד דלא כהרבנים הנוהגים סלסול בעצמם לעשות איסור בעצמם וכ"ז לענין לשחוט לעצמו ולמכור אבל לעכב על הבן משום דאביו שו"ב זה ודאי אינו דחזקה אא"ח ולו לא אפילו משום הנאת הבן ואפילו לענין הקדש דחמיר איסורו ולא נעשה מעולם בקהלתו תקנה כוללת כגון זו גם בחו"י סימן קכ"א כתב דגם לדין הש"ס דיחיד מומחה רואה בכורות מותר לאב לראות בכור בנו אף דצריך הבחנה גם בזה"ז עוד כתב דל"ש לעז רק בדבר דקלא אית לו ומפורסם

ומה שכתב דאין זה דומה להא דבעיא אי בר מבואה אבר מבואה אחריתי מעכב דשם ליכא חשש איסור משא"כ כשיש ספק איסור אף דיש בו ג"כ הוצאות ממון לא אמרינן המוציא מחבירו ע"ה הנה לא ראה מ"ש הש"ך ביו"ד ס"ס קע"ז ועוד מאי מדמה ספק גמור הנזכר בש"ס ופוסקים לדבר שאינו רק זהירות יתירה ולא נזכר בש"ס ופוסקים

וגם בהא דבר מבואה אם נימא דדינא דמעכב הוי נמי משום איסורא דלא עשה לרעהו רעה דיורד לאומנתו של חברו ועיין חת"ס חו"מ סי' ס"א דאיסורא הוא ורשע הוא ואפשר מש"ה פסק הראב"ד הך בעיא דמעכב עליו לפי שבא בגבולו דאף שאין בזה גזל דעושה בתוך שלו מ"מ ספק איסורא הוא והראשון אין בו חשש איסור דלא בא הוא בגבול חברו ומ"מ כל הפוסקים לא פסקו כהראב"ד ומשום דספק איסור שיש בו הוצאות ממון מחברו אמרינן הממע"ה: קמח

ראובן מכר לשמעון חביות נאפט מגופה ומשרתו של ראובן הולך החביות לחצרו של שמעון ומשם למאגזאהן של שמעון אח"כ פתח שמעון החביות ולקח ממנו נאפט ומצאו מלא ולא סתמו היטב כבתחלה ואחר שני ימים מצא החביות ריקם שזב כל הנאפט כי בתחתותו היה בשוליו סדק ורקבון ומודה ראובן שזה לא היה נעשה בשני ימים ומה שלא זב מקודם מפני שהיה סתום היטב במגופה מלמעלה ועוד לא פרע שמעון וטוען דהוה מק"ט כיון שהחביות היה מקולקל ולא עלה ע"ד שצריך סתימה יפה כי דרך המוכרים למכור הנאפט בחביתין שלמים ונסתפק השואל אם יכול לומר קי"ל כהרמ"א בחו"מ סימן רל"ב סח"י כיון דהש"ך חולק שם על הרמ"א

הנה כיון דביאור הגר"א כתב דצ"ע אחר שראה דברי הש"ך א"א להוציא מהלוקח ולכאורה הא גם המחבר לא פליג רק בספסס שקונה ומוכר ביומו דלא ה"ל למידע אבל במוכר דעלמא מבואר במחבר דהפסיד המוכר וצ"ל דעת מעלתו כיון דאצל המוכר היה סתום היטב ואז אינו זב דרך סדק כזה לא ה"ל למוכר לדקדק אבל הלוקח דפתחו ולא סתמו יפה ה"ל לעיונו ופשע אך מ"מ י"ל גם לדעת הש"ך פטור הלוקח לפימ"ש רש"ך עצמו בסימן ש"י סק"ב אף דאמר האומן טול את שלך והבא מעות דהרי לא תפיס אאגריה מ"מ כיון שעדיין חייב לו מעות הוי ש"ח אף דכתובות כתב פירוש לדבריו דתלינן מה שאמר טול את שלך שלא לסלק עצמו משמירה נתכוין רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות ואם ירצה יוכל ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות ואם יניחו אצלו ברצונו ישמרנו מש"ה הוי ש"ח עיי"ש מ"מ משמעות דברי הש"ך לא משמע הכי וכן מוכח מדברי הריטב"א שבאס"ז בב"מ דף מ"ב ע"ב גבי ההוא עובדא דתורא לא ה"ל כוכי ושיני וז"ל דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיו הרי נעשה הלוקח שומר עליו וכאותה שאמרו האומנין ש"ש אלא דהכא דיו שיהא כש"ח כיון דהוה בכאן מקח טעות עכ"ל וזה לא יסבול פירוש נה"מ דהא במק"ט ל"ל דעדיין רוצה להיות שומר דהא כסבור שקנה המקח ואינו כלל של המוכר ואח"כ עיינתי במח"א בהלכות מכירה ואונאה דין כ"ה ובהלכות שומרים סימן י"ב שהעיר מעלתו וראיתי שהביא כן מן הריטב"א אך לא הביא מן הש"ך וא"כ ה"נ כשלא נתן עדיין המעות אפילו ש"ח לא הוי ופטור מפשיעה

ועוד דמיד שבא החביות לחצר הלוקח נעשה שומר עליו ואז סייעו משרתו של המוכר להביאו