תשורת ש"י מהדורא תנינא תקצא

זוכר. הנה גם בלא שם אביו סגי וכמ"ש והכא עדיף דהא אמר בעלה של אשה זאת מת והוא מכיר שניהם אך כבר יצא קלא דל"פ שמסר איזה איש וגרם לו היזק רק א"א לגבות עדות על זה. הנה מבואר באה"ע סימן ל"ד סכ"ה דעל חשד וקלא דל"פ אין לפסול מעדות ועוד בשו"ת רמ"א סימן י"ד דעכשיו אין לפסול מסור דאינו יודע אם הוא איסור כיון דחזינן דהמוסרים ממונים לרה"ק וטובי עיר ואין פוצה פה ועוד כתב בפמ"א להכשירו מטעם אחר הובא בפ"ת לחו"מ סימן ל"ד ס"ק ל"א וגם בשו"ת רע"ק הובא באבן העזר סימן מ"ב סק"ח

ועוד באו כתבים מאמעריקא אחר שנשאלו מאותם אנשים שהלכו מהכא להתם דזה האיש ליב בן דרעזיל מן האליבענקי מת אלא דיש חשש לפי הנשמע דרובם מחללי שבת. והנה אלו כתבו שמו ושם עירו ושם אמו וודאי שם אמו לא גרע משם אביו אדרבה יותר שכיח בשמו ושם אביו משמו ושם אמו

ועל חשש דרובם מחללי שבת הלא לא נגבה עדות לפני ב"ד ועל קלא דל"פ אין לפסול ועכ"פ יש מיעוט כשרים א"כ הוי קבוע דכמע"מ דמי ואע"ג דאזלו בשוקא מ"מ הדרו לביתם וחשוב קבוע כדאיתא בנזיר דף י"ב ואף דרש"י פירש התם מה דאמר בגמרא תחלה שאני אתתא דנייחו משום דכל כבודה פנימה הרי כתב בא"א דלמסקנא דהדרו לניחותא ל"ש בין איש לאשה ואף דבתוס' פ"ק דכתובות דף ט"ו כתבו דרק כשאנו דנין על שעת ביאה אז חשיבי קבוע ה"נ אנו דנין על שעת כתיבת האגרת אם אותם אנשים היו אז פסולים וסתמא לא כתבו בשוקא רק בביתם או באכסניא שלהם ואז הם נייחו וקבועים ואף דפליגי תוס' דנזיר הנ"ל עם שאר פוסקים אם אין ניכר האיסור וההיתר אם חשוב קבוע מן התורה ממ"נ אם אין ניכרים א"כ מי מנה אם אם הם רוב ומי ראה שהם מחללי שבת הא אין רואה ואם ניכרים הרי הם קבוע וכמע"מ דמי וא"כ יש לנו לאוקמו אותם העדים שאנו דנים עליהם אם הם פסולים על חזקת כשרות וכ"כ פרמ"ג בשפ"ד סימן ק"י בחקירה ב' ראיה מן התוס' דבקבוע מוקמונן על החזקה

ובקה"י סימן י"ז כתב דנ"י פז"ב ובפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזה"כ דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפילו אשה כשרה ה"ה רשע שאינו של חמס ומהתימא שלא הזכירו באה"ע שם דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק עיי"ש ובפ"ת ס"ק ח"י אך בנ"ד א"א לצרף זה לפי מה ששמעתי דמחללי שבת במלאכה שנשכרין מאחר דאין שוכרין אותם רק אם יעבדו גם בשבת וא"כ עושים משום חימוד ממון ודינם כרשע דחמס וכן מצאתי בנ"י פרק ז"ב דכל שעושה מחמת חימוד ממון הוי כרשע דחמס דחשיד משום קבלת שכר יעיד שקר: קמז

שאלת עמ"ש לך לעיל סימן קמ"ג דהא דנטען על השפחה דלא ישאנה משום דאיכא רגל"ד טובא וכתבת הלא שם במשנה שאחריה איתא עוד חכם שאסר אשה בנדר לא ישאנה לק"מ דהא פירש"י וברטנורה שנדרה הנאה מבעלה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה עכ"ל דהיינו כיון שבאתה לחכם להתיר לה הרי מתחרטת אלא דהחכם לא מצא פתח ובתוס' מ"ט ריש פ"ג דמועד קטן דא"צ למצוא פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו וסגי בחרטה עיי"ש וכן הלכה ביו"ד סימן רכ"ח ס"ז וס"ק ט"ו בש"ך שם ובזה ניחא לי מה דתנן החכם שאסר את האשה על בעלה דיל"ד וכי החכם אסרה על בעלה הרי האשה בעצמה אסרה עצמה על בעלה ומה עשה החכם כיון דלא מצא פתח לנדרה מה יעשה לה הא נשארה רק באיסור הנאה שנדרה מבעלה אלא כיון דלהלכה סגי בחרטה ועושין פתח מהחרטה הרי החכם היה יכול להתיר לה ע"כ שפיר אמר שאסר האשה במה שלא התיר לה לכן יש רגל"ד טובא דכונתו היה שישאנה דיצרו תקפו דיותר יש לתלות בזה מלומר על החכם שטעה דהרי בחו"מ סימן ל"ד סכ"ד אינו נאמן לומר שוגג הייתי רק בדבר שרוב העולם טועים והרי החכם אינו מהרוב שטועים ובזה מיושב מה שהקשה בתוי"ט במו"ק דביבמות פירש הרב מברטנורה דלא מצא פתח לחרטה ובריש פ"ט דנדרים פסק דקי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו ולפימ"ש א"ש דאה"נ דא"צ פתח לחרטה אלא דהחכם זה לא מצא פתח דאמר לה דא"א להתירה לבעלה בלא פתח אף דנתחרטה מעצמה מדבאתה אצלו להתיר לה ומש"ה לא פירש דלא הלכה אצלו להתיר לה אלא דאז צריך פתח ולא מצא משום דא"כ לא אסרה החכם כלל דהרי היא בעצמה אסרה עצמה במה שנדרה הנאה מבעלה ובזה מיושב לשון הירושלמי ביבמות שם פ"ב הלכה י"ב וז"ל החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הר"ז לא ישאנה אומר אני לכך מתכוין מתחלה עכ"ל ובשי"ק נדחק מאד עיי"ש אלא דבא לומר למה ניחוש לחשדא במה שאין רגל"ד לכן נתן טעם דלאו בשביל אינשי דלא מעלי ירננו עליו בחנם אלא גם אני אומר דלכך מתכוין מתחלה דיש רגל"ד כיון דהיה יכול להתיר לה ולא התיר לה וגם בתומים סימן י"ז סק"ח כתב דבת"ח יותר חזקה שאין הדבר ממנו בהעלם דבר משנימא דטעה עיי"ש ואף דאינו חשוד לעברה מ"מ יצרו תקפו כדאיתא בר"פ אין דורשין בעריות בשלשה משום דנפשו מחמדתן ואתי למשרי איסורא אף דמיירי בת"ח

עוד הקשה מהמשנה שם דמביא גט לא ישא את אשתו דהתם מאי רגל"ד זה נמי לק"מ דהרבה חששו ללעז דא"א כמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ דף כף ע"ב בד"ה איסורא ועוד שאני חכם שאסר האשה על בעלה ומביא גט ומעיד שמת בעלה דאם ישאו האשה יהא הלעז עליו דאסרה והעיד שקר כדי שישאנה משא"כ בבן השו"ב לא יהא הלעז עליו וכן על השו"ב לא יהא עליו הלעז רק ע"י מעשה בנו ואין לענוש אב משום בנו או הבן משום אביו והא דאמרו בפרק עד כמה דף כ"ט דהחכם הרואה הבכור נוטל שכר אף אם לא מצא בו מום קבוע משום דלא ליתי למחשדיה היינו משום דאין החכם מחויב לראות הבכור להביא עצמו לידי חשדא דאפי' בלאה"נ איתא בפרק כירה דף מ"ו ע"ב מי יימר דמזדקק ליה חכם ועוד כיון דמבואר שם הבכור בזה"ז עד שלא נראה להראותו לחכם מקיימו שתים ושלשה שנים ומבואר בתוס' שם ובש"ך סימן ש"ו ס"ק ט"ו דאע"פ שנולד בו מום כל שלא נראה להראותו לחכם דהיינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם א"כ ה"נ ודאי אין החכם מחויב לראותו בחנם להביא עצמו לחשדא