תשורת ש"י מהדורא תנינא תקצ

לבד משמע שיקוו המם סאה מן מה שהוגלד וחוזר ונימוח בעצמו משא"כ להקוות עליו משמע שיביא עליו מהחוץ מים כשרים שיעור מקוה וגם ברי"ו חלק חוה נתיב כ"ו ח"ה מבואר להדיא השלג והברד והכפור והגליד והמלח דאע"פ שהן שאובין ועשה כל המקוה מאלו בכלי והניחן לתוך המקוה בכלי כשר ונראה דדייקו הכי מדלא קתני להקוות עליו וכמ"ש וגם המחבר בש"ע אפילו נימא דבתוספתא קיצר כן דרך התנאים אבל בש"ע אם חשש להחמיר ה"ל לפרש דיש להחמיר להקוות עליו מם סאה כשרים א"ו סמכו מדלא כתבו אלא להקוות סתמו כפירושו להקוות מיניה וביה עצמו

ואאת"ל דלא כד"מ דהך דשאלתות מביא הסמ"ג רק לדוגמא דיש לפרש להקוות שיתרבו מ"ס מים כשרים ואין פירוש שני של הסמ"ג תלוי כלל בדין אם מהני ריבוי מם סאה כשרים על מים שאובים כולו או רובו כמ"ש הגי"ט מ"מ י"ל דברי הש"ך דהא לצאת מידו חשש איסור דאורייתא יש לנו ס"ס ספק כהפוסקים דשאובה כולה מותר מן התורה דכן הוא דעת הגאונים ור"י בתוס' ודעת רשב"א וש"פ כמ"ש בביאור הגר"א ביו"ד סימן ר"א ס"ג סקכ"א ונראה מדבריו שכ"ד רוב הפוסקים ושכן עיקר מה דלא כהרמ"א בהג"ה שם ואת"ל דשאובה כולה מה"ת פסול מ"מ שמא בהוגלד ונימוח כשר כפירוש הראשון של סמ"ג מה תאמר הא מדרבנן ודאי פסול שאוב כולו מ"מ א"כ הספק של סמ"ג איזה פירוש עיקר הוי ספק דרבנן והד"מ לא הקיל מטעם זה בכולו שאוב שהגליד אלא מטעם שכתב כנ"ל משום דבסעיף ג' החליט דאם כל המקוה שאובין פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל לפי ביאור הגר"א אדרבה נראה דעיקר דכולו שאובין פסול רק מדרבנן ולכל הפחות ספקא הוא ויש להכשיר אם יש עוד ספק אם כולו או רובו שאוב וגם דעת המחבר שם סנ"ג דכולו שאוב רק מדרבנן פסול כמ"ש הש"ך שם ס"ק קי"ד ומ"ש המחבר בס"ד במקוה של עו"כ ומקבל ממנו שכר אין להאמין לעו"כ עליו אא"כ יש תמיד כ"א סאה וכתב רמ"א דמאחר דרובו כשר ספיקו לקולא באמת אין זה טעמו של המחבר וכמ"ש הש"ך ס"ק י"ז דאין כונת המחבר משום ספק דרבנן לקולא דאפילו כולה שאוב עיי"ש ובאמת בתשובת הרשב"א מתיר אפילו כולו שאוב משום ספקא דרבנן כמובא בב"י וא"ל א"כ למה צריך הרא"ש לטעם אחר זה ל"ק דהרא"ש לשיטתו דכולה שאוב פסול מה"ת כמ"ש בטור אך עדיין קשה דהא המחבר ס"ל דכולה שאוב רק מדרבנן פסול וגם ברא"ש קשה למה צריך לומר משום דא"א למלאות מן הגג רק ע"י המשכה הא כיון דודאי יש רוב דהיינו כ"א סאין מים כשרים תמיד לכ"ע הוא רק פסול דרבנן וצ"ל דחשש להאמין לעכו"ם חמיר טפי לא מבעיא כשיש חשש שיחליף דאפילו באיסורי דרבנן הצריכו חותם כדאיתא ביו"ד סימן קי"ח ובשו"ת הרא"ש שהובא בב"י כתב כיון דבודאי יעשה כל מה שיוכל שלא להפסיד שכרו עיי"ש עוד נראה משום דאסור לעשות ספק דרבנן בידים לכן להאמין לעכו"ם דעושה ספק בידים במה שמאמינו אסור דהוי כמבטל איסור כמ"ש מהרי"ט והובא במג"א סימן תס"ז לענין ס"ס ובמהרי"ט שם בחיו"ד ס"ב כתב דגם ספק דרבנן אסור לעשות לכתחלה בידים ועדיין צ"ע דהא כתב הש"ך בסעיף ס"ח ס"ק קמ"א על דברי המחבר שם דספקו טהור דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל"כ הוי ספיקא דאורייתא לדידן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר עכ"ל וקשה איך כתב כן על דברי המחבר דס"ל כולה שאוב ג"כ כשר מן התורה וצ"ל דלהכי כתב לדידן דהיינו אנן לא ס"ל כהמחבר אלא כהרמ"א דפסק כולה שאוב פסול מן התורה ומ"מ צ"ע הא הגאונים ורוב הפוסקים ס"ל דאף כולה שאוב כשר מן התורה ועכ"פ ספיקא הוי ואיך תפס לודאי דפסול מן התורה ומ"מ גוף דינו שכתב בסל"א ס"ק ע"ד נכון בעצמותו ועוד נהי דס"ל להשיך דקי"ל כולה שאוב פסול מה"ת משום דס"ל כיון דהרא"ש וטור ס"ל הכי הלכה כבתראי או דס"ל רה"פ הכי ס"ל לכן לענין ספק אחר שקול אין לצרף לעשות ס"ס משא"כ לענין הגליד ונימוח נהי דסמ"ג מספ"ל מ"מ ראב"ד ורא"ש ורי"ו הם רוב ובתראי נגד ספקו של סמ"ג לכן יש לעשות ס"ס דכמו דספק אחד דשאובין נוטה יותר להחמיר הרי ספק שני נוטה יותר להקל

וגם מ"ש הש"ך בס"ק צ"ו הנ"ל י"ל דנהי דכתב הב"ח בשם הראב"ד דרובה שאוב לא מכשירין ע"י המשכה מ"מ הש"ך לא הביא זה די"ל בשלמא הראב"ד דס"ל דרובה שאוב ודאי פסול אפי' כשנמשכו אח"כ שלא בכונה לכן כתב דינו רק כשנמשך מהנהר שלא בכונה אבל אנן מספ"ל אם רובא שאוב לא מתכשר ע"י המשכה כדעת כמה ראשונים דפליגי בזה א"כ כיון דהוכחתי לעיקר דאפילו מאן דפוסל רובה שאוב ע"י המשכה פסול רק מדרבנן א"כ ממלא י"ל לדידן דהוי ספיקא דרבנן וכה"ג כתב הפליתי בסימן פ"ד סק"ג דאם יש פלוגתא או ספק אם אסור כמאן דס"ל דאסור או כמאן דס"ל דמותר וגם מאן דאוסר אינו אוסר רק מדרבנן יש לפסוק לקולא רק אם נמשך בכונה רובה יש איסור לראב"ד דאפי' בלא כלים פסול דמקשינן מקוה למעין שיהא נעשה ממלא ולא בידים ועוד דאין לעשות ספק דרבנן בידים דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור גם דיעבד וגם יש לצרף דיעות האומרים דכולה שאוב ג"כ כשר מדאורייתא ואף דהש"ך ס"ק קמ"א כתב דק"יל כולה שאובין פסול מדאורייתא היינו דנקט לחומרא לענין ספק נפילה אבל כאן דרובא בהמשכה לכ"ע אינו רק פסול מדרבנן ויש לנו הרבה פוסקים דמתירין לגמרי א"כ בודאי דרבנן גם להפוסל יש עכ"פ לסמוך על מאן דמכשיר בצירוף הדעות דשאובין לגמרי כשר מן התורה: קמו

אודת העגונה זה כמה שנים שמה איידל הלך בעלה שהיה דר עמה בהאליבענקי לאמערקא ומאותו כפר ומסביבות הלכו כמה אנשים להתם ובא אגרת משם מאיש שמי דוב נח דליב מהאליבענקי מת פתאום ועוד כמה דברים במסל"ת רק לא כתב שם אביו. הנה בביאור הגר"א באה"ע סימן טוב סח"י ס"ק ע"ו דהעיקר דסגי בשמו ושם עירו לבד וכ"כ בתוספתא וכ"ד מהרמ"ל סנ"ז ומהרש"ך הובא בקו"ע סימן של"ז ושכן עשה מורו מעשה ובנ"ד ידוע שלא הלך מהלבענקי שום אדם ששמו ליב וכ"כ בשו"ת משיבת נפש סימן ע"ט

עוד העיד אחד שבא משם ובא לפני הב"ד עם האשה איידל ואמר שבעלה מת והיה שם במיתתו וקבורתו ושמו האליבענקי רק שם אביו אינו