תשורת ש"י מהדורא תנינא תקסה

משתדל בעסק רק בא עם הגוי לחשבון ומעלה זה בערכאות ועתה שואל כיון שיש להגוי חלק בהעסק הוי כאריסות ומותר אף בבית ישראל כמ"ש בני דוד הובא בשע"ת סימן רמ"ד אות טית

הנה אין רצוני להזדקק בכגון זו וכ"כ בשו"ת בית שלמה חא"ח סל"ו ושכן כתב לו הה"צ הגאון מביטשאטש שאין רצונו לגלות דעתו לא לאיסור ולא להיתר בכגון זו אך אחר שכתב לי פעמים יצאתי מגדרי מפני כבודו דמר כי רב הוא וזולת זה לא הייתי משיב כלל וכ"ש למצוא היתר כי אפשר לבוא מזה כמה פרצות ומכשולת בפרט בדור זה אשר אין הב"ד רשאים למחות

ולדעתי אינו ראיה מבני דוד דהתם היה הדרך לחלוק עם הגוי לחצאין וכדומה משא"כ עכשיו במדינה זו לא זו הדרך ולא ראיתי ולא שמעתי שיהא זה מנהג ולא שכיח ליקח אויבער קעלניר לחלוק עמו בההכנסה ומלתא דלא שכיח ל"ל בו שהוא מנהג כמ"ש הריב"ש והובא ברמ"א חו"מ סימן של"א א"כ יש לחוש למראית עין ולשון הש"ע אם מנהג רוב אנשי אותו המקום א"כ מה יועיל אם נמצא במקום אחר ולא באותה עיר וסביבה

ולכאורה היה מקום למצוא תקנה להציל מחשדא לפימ"ש רה"ג ז"ל הובא בטור או"ח סימן רמ"ג להשכיר מתחלה המרחץ לשלשה שנים דבזה נתפרסם ולזה הגרסא הסכים הב"ח א"כ ה"ה כאן ישכיר קעלניר על ג"ש אך מהרי"א אסברה דמשום שהשכירו לג"ש דמי למכר ואית ליה קלא וא"כ זה דוקא במשכיר לו המרחץ אבל כאן דשוכר את הקעלניר לא דמי כלל למכר וגם המחבר ורמ"ח ואחרונים לא הזכירו זה אלא כגרסת הב"י אם השכיר לו שנה אחר שנה מתפרסם אחר כך זולת במטה יהודא הביאו וא"כ גם להשכיר על ג"ש קשה להתיר מכ"ש כגון זו לשכור קעלניר והבו דלא לוסיף דמ"ש מהרי"א דדמי למכר ואית ליה קלא יש לדחות מפירשב"ם בפחז"ה דף מ"ב בד"ה מאן דזבין בפרהסיא זבין שאם חקרו יפה היו שומעין שמכר מוכר זה עיי"ש הרי בלא חקירה יפה אין יודעין וה"ד הנותנין מעות רמי עלייהו לחקור ואם לא חקרו אפסדו אנפשייהו וצ"ע מהמג"א סימן רמ"ו סקט"ו אך י"ל דשם לא נצרכה חלא העדפה עיין ב"י בסימן רמ"ה

ובשו"ת רח"כ תשובה ד' בנידון דידי' כתב עפימ"ש סמ"ע סימן ס"ח סק"ה בשם הטור דכל הדברים הנעשים בערכאות קלא אית להו ובחשש מראית עין איתא בסימן רמ"ג גבי תנור ומרחץ אם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים מותר לכן ה"נ כשהעלה שכירות הקבלן בערכאות קלא אית ליה וליכא חשש מ"ע את"ד ואחריו נמשכו קצת אחרונים ואני איני מכיר ראייתו לפימ"ש בתוספות כתובות פרק אע"פ דף נ"ח ובב"ב דף צ"ב ע"ב אהא דקנה עבד ונמצא מוכתב למלכות דהגיעו משום דקלא אית ליה היינו דוקא בנתן דמי העבד למוכר אמרינן מדלא בדק לוקח קודם נתינת המעות דהיה נודע לו כיון דקלא אית ליה אמרינן דסבור וקיבל יעיי"ש הרי היכא דאית ליה קלא אהני רק שאם יבדוק ויחקור יוודע לו אבל כשלא נתן המעות עדיין ואינו בודק מזדמין שלא ידע וא"כ בשלמא לענין משעבדי שיגבו המלוה או לוקח באחריות אהני הא דיש קול לערכאות דיכול לבדוק ולא שדי זוזי לכדי וכדאיתא בכתובות דף י"ח ע"ב מלוה מידק דייק ואם לא בדק איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ לענין חשש מראית עין מה אכפת לאחריני לחקור ולבדוק ויזדמנו הרבה שלא ידעו ששכרו באריסות ומפרט דיש לחוש לאורחים דמניין ידעו ובשו"ת ד"ח ח"ב בחלק או"ח סימן כ"ט כתב דבזמנינו אין שום פרסום קול מה שנעשה בערכאות ולא נשמע לשום אדם עיי"ש ונראה מה דנשתנה עכשיו מימים קדמונים דאזי היה כח בידי בד"י לכוף ע"י נדוי או גם לנחות לנכסי החייב ורובא דרובא לא היו צריכין להעלות שטרות שבין ישראל לחברו בערכאות ואם היה מזדמן גבר אלים והיו מעלין בערכאות היה לו קול ואפשר גם אז אם היה העסק בין גוי לישראל לא היה לו קול כיון דשכיח ואינו חידוש וי"ל גם רח"כ כתבו רק לסניף כי בנדונו היה לו עוד שלשה טעמים להתיר ועיין סמ"ע סימן ק"ד סק"ז שכתב דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה עיי"ש והרי חוב בשטר יש לו קול כדאיתא בפג"פ דף קע"ה ומ"מ אין ידוע לאחרים

ולהתיר משום פסידא כמ"ש בש"ע ביהודי שקנה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת ויטול חלק כדאיתא בסימן רמ"ד ס"ו הנה מקורו במרדכי פ"ק דשבת דיליף לה מפרק מי שהחשיך לו בדרך ונתן כיסו לנכרי דשרי משום פסידא ג"כ אין ראיה לכאן דהתם הוי דיעבד שהחשיך לו בדרך וא"ל שרית ליה יפסיד כיון דכבר קנה המכס וגם כתב שם עוד דהוה כמציל בידם משא"כ כאן מעיקרא נכנס על תנאי זה לעשות מלאכות בשבת ג"כ וגם אח"כ בידו לחזור כל שעה ואי דא"כ לא יהא לו הליצענטץ רעכט זה רק מניעת הריוח ולא פסידא ממש והב"י נסתפק אי שרי לכתחלה לקנות המכס מחמת דבשעת קניה אינו עושה איסור והיינו כיון דאין השר מכריחו לקבל המכס בשבת וגם אח"כ כיון שא"י לחזור בו הוי פסידא ממש ובמג"א סקי"ח מחלק בין הפסד ממש לבין מניעת ריוח ובס"ק כתב דההיתר במכס רק משום דמציל מידם ועמג"א סימן של"ד סק"ב

ועוד דנראה מוכח מהמרדכי דלא התיר אלא כיון דאין המכס בביתו של ישראל מדהביא שם הירושלמי דקבלות מותר אם אינו בבית ישראל אך מהריט"צ בסימן רמ"ד כתב דהמרדכי מתיר אפילו המכס בבית ישראל משום פסידא

והנה מבואר בשבת קנ"ג דמציאה אסור ליתן לנכרי א"כ מוכח דדוקא משום פסידא התירו ומה שכבר בא לידו דבזה חשו דאינו מעמיד על ממונו ויהא נחפז ואתי לאתויי בעצמו ד"א בר"ה ואין לומר דוקא מציאה אסור אבל משא ומתן והרווחה כעין נידון דידן היי כפסידא כמ"ש הרא"ש והובא במג"א סימן תקל"ט סק"ט דשאני התם דהתירו בחוה"מ דבר האבד לכן גם במו"מ מותר אבל כאן דהחילוק בין כיסו למציאה דבממונו מכבר טרח בו משא"כ מציאה עדיין לא טרח בו כדפרש"י בשבת שם א"כ ה"נ כאן דלבשל בשבת ולעשות שאר מלאכות לצורך אורחים הרי עדיין לא טרח ולא התירו ושאני מכס דכבר קנה המכס בממונו שטרח בו ואם לא נתיר לו ע"י גוי בהול על ממונו שנותן בעד יום שבת בע"כ אח"כ ראיתי בשו"ת רש"ל סימן קוף שכתב לחלק בין הפסד כגון מכס ובין בישל מלח דאינו רק מניעת ריוח מה שאינו מבשל היום משא"כ מכס שכבר נתחייבו לו ונראה מה שלא אמר דבמכס דקנה מהשר הרי מפסיד השכירות משום דבישול המלח ג"כ מיירי שם