תשורת ש"י מהדורא תנינא תקנט

ואלו היה עולה על דעתם מעיקרא היו מוציאין זה מן הכלל וגם ליכא למימר מנהג בזה דאינו מצוי כדאיתא בריב"ש והובא בחו"מ סימן של"א ס"א בהג"ה

ובמהרי"ק שרש זיין כתב דהיכא די"ל דנכלל הכל באותו לשון ודאי ל"ל יד בעהש"ט ע"ת דאטו שכ"מ שאמר נכסי לפלוני מי לא זכה בגוף ופרי והא דר"פ הכותב באומר דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות דפריך ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ומשני אביי יד בעהש"ט עה"ת ה"ט משום דבא לזכות בנכסי אשתו מכח דברים חלוקים שתקנו לו חכמים ירושה תחת קבורה ופירות תחת פרקונה וכן אי איכא לאפלוגי כגון בין צדקה לפ"ש דצדקה אינו סך מרובה כפ"ש אמרינן יד בעהש"ט עה"ת וגם היכא דחד שכיח וחד ל"ש אמרינן ג"כ יד בעהש"ט עה"ת אף דהכל נכלל במשמעות לשון השטר עיי"ש וא"כ שכר הרב מנשואין אם נעשים הנשואין במקום דירת המחותנים הוא בעד סידור הקידושין והברכות ואם אחר מסדר הקידושין הוא רק ברשות ושליחות הרב דאל"כ אין שום אדם במקום הרב רשאי לסדר קידושין משא"כ אם אין החופה תחת גליל הרב הוא שכירות אחר להרב א"כ י"ל יד בעהש"ט עה"ת ובזה לא נתחייבו אף דהכל נכלל במשמעות אחד

ובשו"ת הרי בשמים ח"ב סימן ס"ח נשאל בבעל בית השיא בתו הגרושה לאלמן אם מחויב ליתן רח"ש הקצוב להרב והשיב דתלוי במנהג דנשואי אלמן ואלמנה ג"כ שכיח ואם היו נותנין מלפנים רח"ש גם מנשואין שניים הרי עד"ז נתנו בה"ע הכונסת להרב ונתחייבו לו מכח זה והרי כיון שמוזכר בשטר רבנות שלו שמתחייבים לתת לו רח"ש מחתונות בלשון זה נכלל חתונות גם מזוויגים שניים עייי"ש דתחלה משמע מדבריו דרק אם נתברר המנהג שמשלמין שם מכבר גם מזיוג שני אזי צריך ליתן ואח"כ כתב מכח דנכלל בלשון זה גם מחתנות שניים וצ"ל כונתו אם לא נכתב בכונסת ההתחייבות מחתונות אז דוקא אם המנהג לשלם גם מזיוג שני גם הוא צריך לשלם אבל כשנכתב אזי אף כשא"י המנהג מ"מ חייב מכח משמעות הכונסת ואפשר מ"מ אם ידוע המנהג מכבר דלא נתנו רח"ש מזיוג שני להרב שלפני רב זה י"ל מ"ש התחייבות רח"ש מהחתונות כונתם ג"כ רק כפי המנהג מזיווג ראשון אח"כ ראיתי בשו"ת לחם רב שאלה יוד שכתב דאפי' משמעות יפים וטובים הוי שלמים מ"מ כיון שנהגו כל העולם בפרעון אלו המעות שעוברים בין הסוחרים הוי כאלו התנו בפירוש מתחלה בכך אע"פ שכתוב בשטר בהיפך עיי"ש וכ"ש הכא דלא כתוב מפורש בהיפך

ושם במפתחות כתב שיש להעיר בזה מדברי הירושלמי בסוטה פ"ח ה"ו ארס אשה אין לי אלא רובה שנשא ריבה מניין רובה שנשא אלמנה אלמון שנשא ריבה מניין ת"ל אשה מ"מ הרי אי לאו יתורא דקרא לא הוי זיווג שני בכלל עיי"ש ותמהני דאדרבה משם מוכח אפכא דבש"ס בבלי פרק משוח מלחמה דף מ"ד איתא ת"ר אשה חדשה אין לי אלא אשה חדשה אלמנה וגרושה מניין ת"ל אשה מ"מ הרי דאי לאו דכתיב חדשה ממילא גם גרושה ואלמנה בכלל וגם עכשיו דכתיב חדשה מפיק שם רק מחזיר גרושתו דאינה חדשה לו וכיון דמוכח מש"ס בבלי דלולא דכתיב חדשה היה משמע הכל בכלל הן גרושה הן אלמנה ואפילו מחזיר גרושתו ה"נ י"ל לענין אם נכתב בשטר כונסת ליתן להרב רח"ש מהחתונות הכל בכלל אלא דהתם משום דאין טעם לחלק אבל בחתונה שנסעו חתן וכלה לעיר אחרת שפיר י"ל יד בעהש"ט עה"ת כמ"ש לעיל ועיין לעיל סימן ח"י: קיט

צוה"פ שנתקלקל במבוי אם מותר בשבת לומר לגוי לתקן. הנה בפנים מאירות ח"א סי' למד כתב נראה במקום מצוה כי האי יש לסמוך על דעת המקילין דאפילו במלאכה גמורה להדליק לו נר בסעודה שבת דמותר ק"ו כאן אף שכתב המג"א דאסור לומר לגוי שיבנה בהכ"נ נראה דוקא מלאכה גמורה אבל כאן אינה מלאכה גמורה והוי שבות דשבות במקום מצוה וגם הוי שבות קרובה דכמה מכשולת באים באיסור טלטול ופשיטא אם נפל בשבת דמותר לומר לעכו"ם להניח הקנה על גבי עמודים וכן אם נפסק החבל מותר לומר לעכו"ם שיקשר ע"י עניבה את"ד הרי דלא התיר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא כגון לקשור קשר של קיימא וכה"ג וכן נראה דהא גם במצוה דרבים כגון לעשות שופר או לחתוך אתרוג או לולב אסור אמירה לגוי כדאיתא בא"ח סי' תקפ"ו סכ"א ובטוש"ע סי' ש"ז ומה דס"ל לבעה"ט דגם במלאכה דאורייתא מותר אמירה לעכו"ם במקום מצוה הוא דעת יחיד כנגד כל הגדולים דאוסרים ואין לסמוך עליו להקל כמ"ש הב"ח בא"ח סימן ש"ז ס"ג ומג"ד שם סק"ד וכ"כ הפר"ח ביו"ד סימן קי"ח סקי"ח וכ"כ מטה יהודא בא"ח סימן ש"ז סק"ט דחלילה לנו לסמוך על סברת בעה"ט ובא"ר סימן רע"ו סקי"ב הביא משל"ה להחמיר אף בצורך גדול וכ"פ בש"ע של הגאון ר"ז זלה"ה בסימן רע"ו ס"ח ועוד דלדעת ספר יראים הא דאמירה לגוי שבות ה"ד במלאכת הגוי אבל במלאכת ישראל אם עושה הגוי הוי דאורייתא ולזה נוטה דעת הסמ"ג לאוין ע"ה והובא בב"י א"ח ס"ס רמ"ד ובברכ"י א"ח סי' רמ"ג ובא"ר סימן של"א סק"ו אוסר גם לצורך מילה לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא

ובתוס' שבת ריש סימן רמ"ג סק"ד בפתיחה ובסימן שס"ה סקכ"ד הביא מן הפנים מאירות בסתם שהתיר לומר לגוי לתקן העירוב והמעיין בפ"מ יראה דלא סמך להתיר רק לתקן ע"י עניבה או להניח הקנה ע"ג עמודים דאינו מלאכה דאורייתא גם הח"א בכלל ס"ב דין י"א נמשך אחר התו"ש שהביא מן הפ"מ ולא עיין בפ"מ עצמו

אח"כ מצאתי באשל אברהם להגאון מביטשאנוש זלה"ה בסי' ש"ז שכתב דבמלאכה דאורייתא צע"ג להתיר כי חכז"ל העמידו דבריהם לדחות מצות שופר ולולב וכדומה שמן התורה כדי שלא לבוא לידי שבות ולא שייך בזה חטא בשביל שיזכה חברך שלא פשע שהרי גם כדי שיזכה הוא העמידו חכז"ל דבריהם כה"ג עיי"ש

ועוד נ"ל דל"ל בזה חטא כדי שיזכה חברך דהתינח שיחטא הוא באיסור דרבנן או באיסור קל כדי שיזכה חברך להנצל מאיסור חמור אבל הכא כיון דקי"ל דאין לנו עכשיו ר"ה א"כ כשיוציאו אחרים מרה"י לכרמלית או ד"א בכרמלית אינו רק איסור דרבנן לומר לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא: