תשורת ש"י מהדורא תנינא תקנח

מששים במיתה הוא כיון דנשמתו יוצאת ולהכי ריח מסאבא שריא עלי' דאינש בשעת שינה וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין הרי הן כאלו היו באהל המת ושריא עליהן ר"ר ורמז ליה בגליון הש"ס בפסחים דף קי"ב וא"כ לדברי הפוסקים דקברי נכרים אין מטמאין באהל כדאיתא בב"מ דף קי"ד ועיין ברכ"י עיו"ד סימן שע"ב ממילא ה"נ אין חשש אמנם הרמב"ם פי"ב מהלכות רוצח וש"נ דין ה' מוכרח דלית ליה הא דפע"פ מדנקט שמא יפול בו דבר השמענו דאם מחופה אין חשש ונהי דגם שאר דברים דמשום ר"ר השמיט כמ"ש תב"ש סימן ואו מ"מ לא ה"ל להשמיענו להיפך אע"כ משום הך דבפ' אין מעמידין דלית דחייש ולמאי ניחש מוכח דס"ל דליכא שום חשש וגם מדנקט בירושלמי תבשיל ולא כהגמרא אוכלין ומשקין משמע דלאו משום ר"ר אלא שמא יפול בו דבר ולא יהא ניכר בתבשיל משא"כ אוכלין או משקים צלולים יהא ניכר בהם. קיז

שזופין שקורין פלוימן מתולעים והפלוימין גדולים ונאים אם מותר לזרוק התולע לבד ולאכול הפרי כיון דהתולעים חיים אין בליעה יוצא מהם ואפשר תליא בפלוגתת הפמ"ג וחת"ס אם דבר חי פולט או אפשר שייך לומר שדא תיכלא בכולו

הנה בפא"ט דף נ"ח ודף ס"ז אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה ופרש"י אסורה התולעת באכילה דכיון דמהלכת בתוך הקישות עכ"ל הרי דנזהר רש"י לפרש שלא נטעה דגוף הקישות אסורה ואין לדחות שמא משום דס"ל לרש"י דמסתמא יש ששים בקישות נגד התולעת שבה דמ"מ הל"ל דיטול את מקומו כמ"ש בתה"ה בית ד' סוף שער ד' דכל שיש לו פעפוע שנפל למקום הידוע מן החתיכה אע"פ שיש ששים לבטל האיסור צריך ליטול את מקומו וכמ"ש בפכ"צ נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו והובא בטו"ז סימן צ"ד סקי"ג וכן הוא ביו"ד סימן ק"ה ס"ה ומה שנוהגין לזרוק כל הפרי שנמצא בו תולע אפשר משום מיאוס או בלא יודעים הדין: קיח

חתן וכלה נסעו מעירם לעיר אחרת והעמידו שם חופה וטוען הרב של מקום החתונה שמגיע לו הרח"ש והרב של מקום דירת החתן והכלה טוען דלו משפט הרח"ש וכן השו"ב שלוקחים דמי כתובה ודמי עשיית משברך בתוך הסעודה מתעצמים בזה

הנה בשו"ת הרשב"א סימן תרס"ד כתב שאין יכולין אנשי העיר לשעבד איש או אשה מעיר אחרת אפילו הוא ממלכותם ובאים לעסוק בעירם דכל שאינו בן עירם אינו חייב לתת בשום דבר עם אנשי מקום אחר אלא בתחלה מתרין אותם שלא יתעסקו בגבולם מפני כי לולא הם יתעסקו יסחרו בני העיר הזאת ויהא להם ריוח וטוב הארץ ואם ירצו להתעסק שם יהיו כאחד מהם ויפרעו עמהם מס את"ד וא"כ לענין העמדת חופה ונשואין דבזה אינם גורמין שום מניעת ריוח לבני העיר ולהרב ושו"ב שלהם אין כח לבני העיר והרב לחייב המחותנים מעיר אחרת לשלם לרב ושו"ב כלום ואפי' בני העיר תקנו מכבר שגם אחר הבא לעשות חופה בעירם ישלם אין בתקנתם כלום על אותם שאינם בני עירם בכל דבר שאין מגיע להם גרם מניעת ריוח אלא אם המחותנים רוצים שהרב יסדר קידושין והשו"ב יכתבו כתובה ויעשו מי שברך אזי יתפשרו במה שיתרצו וכן מוכח מפ"ת חו"מ סימן קנ"ו ס"ז ס"ק ט"ו מכל הפוסקים שהובא שם ומ"ש רשב"א דכל מקום נוהג כפי מנהגו ומנהג אבותיו חלקו עליו כל הגדולים אשר הובא בפ"ת שם וגם הרשב"א לא כתב זה רק לענין סוחרים דיש היזק או מניעת ריוח לבני העיר מחמת הסוחרים שמחוץ לעירם אבל כגון זו דזה נהנה וזה לא חסר ודאי כופין עמ"ס ואם עשו מנהג הוי דרך שכבשוה לסטים דאין כח בבני העיר אלא על בני עירם דמסיעין על קיצותם וזה פשוט וכן מוכח בשו"ת הרא"ש כ"ו סט"ו וכמ"ש בשו"ת שב יעקב סימן ג' והובא בפ"ת לחו"מ סימן זיין ס"ק כ"ו וכן משמע בשו"ת הרשב"א סי' תשכ"ט למעיין בלשונו שם שמה שתקנו הקהל וקבלו עליהם מקובל להם עיי"ש הרי דלאחרים אינו מקובל ואפשר כיון דאם נעשה על פי המלך דהארץ שלו דיכול להטיל מס על הסוחרים ממקום אחר שבאים לסחור בעירו כמו שירצה או אם נתפשרו בני עיר זה עם בני עיר אחרת דקבלו עליהם מהני וכיון דחזינן המנהג אמרינן סתמא כדין נעשה וכמ"ש סמ"ע סימן שע"ז לענין מיצר שהחזיקו בו רבים דטוענין להם שברשות החזיקו

אמנם צ"ע אם מגיע רח"ש להרב שבמקום דירת המחותנים אם אינו מפורש בכונסת וגם ליכא מנהג ברור מכבר שגם בנסעם למק"א מחויבים ליתן רח"ש להרב שבעיר דירתם דמקור נתינת הרח"ש הוא מחמת דסתמא סידור הקידושין שייך דוקא להרב דכל מי שא"י בטיב קידושין לא יהא לו עסק עמהם ואם רוצה אחר לסדר צריך רשות מהרב וגם אחר אסור לקפח שכר הרב כמבואר ביו"ד סימן רמ"ה סכ"ב בהג"ה וא"כ כשאין החתונה במקום הרב רק במקום אשר אין יד הרב שולטת בו מניין לו שכר סידור קידושין ועוד דא"כ אם במקום שנעשה החופה ואין מי שראוי לסדר קידושין רק הרב דמתא שם או דמחותנים רוצים בזה דהרב יברך הברכות אזי מוכרחים לשלם להמסדר קידושין וא"כ לקתה מה"ד דישלם בכפלים כמ"ש הרשב"א שם דאם יכריחו להארח לשלם מס ממעות שיש לו בעירו לקתה מה"ד דנמצא פורע בכפל בעירו ובעיר אחרת וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך סס"ה ואפ' כתוב בכונסת שיתנו להרב רח"ש מ"מ י"ל דעל זה לא נתחייבו וכ"מ שיש ספק בחיוב אמרינן יד בעל השטר עה"ת

איברא בשו"ת רמ"א סימן ד' כתב דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בדבר המסופק בלשון השטר ואי אפשר דלשון ההוא יסבול שני הפירושים אבל אם י"ל דכלול הכל פשיטא שכוללין בו הכל עיי"ש וא"כ ה"נ יש לכלול גם נשואין שלא במקום דירתם

אך זה דבר שאינו מצוי ולא איתרמי רק על ידי איזה סבה או לפעמים שרחוקים המחותנים הרבה זה מזה ממצעים מקום החתונה וכל דבר שאינו מצוי אין כוללין בלשון החיוב כדאיתא בחו"מ סימן רכ"ה ס"ג ועיי"ש בה"ט סק"ז וכ"ש הכא דסברא דכגון זו לא קבלו עליהם דשמא לא ירצו להזדקק להם בחנם לסדר קידושין אם לא ישלמו להרב שמקום הקידושין שם ולשלם בכפלים ודאי אין רוצים