תשורת ש"י מהדורא תנינא תקנה

אם בשלו בשר במים ולשו עיסה ברוטב זה דרוטב זה לא נחשב כמי פירות והנלוש בו חייב לברך עליו המוציא ובהמ"ז מיהו אם נילוש ביין צמוקים ע"י תסיסה נשתנה לגמרי ונחשב כיין ממש והוי פת הבא בכסנין עכ"ל ולע"ד יותר מסתבר ממ"ש בהרי בשמים דלענין פת הבא בכסנין תליא בטעם לכן עכ"פ ספיקא הוי ובשו"ת יד מאיר סכ"ט כתב ברוטב של בשר שנילוש בו עיסה אין לו דין פת הבב"כ משום דדעת הגמ"ר והובא ביו"ד סימן צ"ח ס"ד דדעת הב"ח כהגמ"ר והגהות או"ה כלל כ"ג דבנפל חלב לתבשיל דא"צ ששים דאפשר להפריד האיסור ע"י צינון ונהי דאנן לא קי"ל כן להקל מ"מ לחומרא ודאי כן וכדאיתא שם בהגהות רמ"א וא"כ המים לחוד והשמנונות לחוד ולכן ברור דאין לו דין פהב"כ ואין לסמוך לברך במ"מ וטוב להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה עכ"ל הנה מ"ש מדעת הגהות או"ה והב"ח אין ראיה דשאני שמנונות דטבע החלב והשומן להקפיא ולצוף למעלה ואין מתערב עם הרוטב כמבואר בהגהות או"ה אבל טעם בשר מתערב עם המים דאטו בשר כחוש אינו נ"ט במים ואפשר לענין פת הבא בכסנין תלוי רק בטעם אך אין זה ברור דהא באהע"ז סימן קס"ח דאם נילוש בשמן ומים והמים מרובים אפילו אם נרגש טעם השמן הוי פת גמור ומברכין המוציא ושלש ברכות וא"כ י"ל ג"כ לענין רוטב של בשר או רוטב של אורז וטהעע כיון דהמים הרוב הוי פת גמור וגם רמ"א ס"ד כיון דנוהגין אם המים הם רוב אף דניכר בו טעם המעט דבש הוי פת גמור והאה"ע הביא ראיה ברורה לזה הרי דלא תליא בטעם לבד ענין פת הבא בכיסנין א"כ כיון דלענין טיבול במשקה העיקר דמים שנתבשלו בו פירות חשוב מים דלא כדרישה וא"ר וח"א ממלא י"ל דגם לענין פת הבב"כ חשוב מים: קטו

אחד שקנה גוט מגוי ונמצא בו ביה"ק של יהודים וכבר חרש וזרעו בו הגוי י"ב שנים וכעת אין שם מי שיודע המקום של ביה"ק ושם נטוע גם כרם ואיכא הפס"מ

הנה אף דהגוט גדול הרבה מ"מ ליכא למימר כיון שלא נודע מקום בה"ק בטל ברוב דמחובר לקרקע אינו בטל ברוב כמו שפרש"י בגיטין דף נ"ד ע"ב וכן הוא בפ"ט דתרומות מ"ה ובפ"א דערלה מ"ו עיי"ש בתוי"ט ובת"ח שהביאו פרש"י ודבר זה הוא בתוספתא כמובא בתוי"ט בתרומות שם ולרש"י הטעם דמחובר חשובא ולרמב"ם הטעם לפי שהוא מופרשת ואינו מעורב וא"כ ה"נ כיון דביה"ק אסור בהנאה אף דקרקע עולם אינו אסור מ"מ העפר שע"ג הוא תלוש ולבסוף חיבורו ואסור ועוד שכונת קברות גם הקרקע אסור כיון שהוקצה לצורכי רבים כמ"ש בשו"ת רמ"ע וגם אסיר לזרוע עליו והפירות שגדלו על ביה"ק אסורים בהנאה כדאיתא כ"ז ביו"ד סי' שס"ד ושס"ח ובאחרונים שם ואיסור דאורייתא הוא כמ"ש הב"ח שם וביד אלי' סימן צ"ד וא"כ כל המקום שיש בו הספק אסור בהנאה ואפילו לא יהא רק ספק דרבנן מ"מ אי אפשר להקל על איזהו מקומן של אותו גוט לומר שמא אין ביה"ק כאן דהוי כמו שתי קדרות ונפל באחד מהם איסור דרבנן דאסורין שניהם כדאיתא ביו"ד סימן קי"א ס"ה ועיי"ש בש"ך סקי"א דאפילו אחת מהן גדולה ואחת קטנה דאיכא באחת הפסד יותר אין תולין דנפל האיסור לקטנה וא"כ ה"נ אפילו יש באותו גוט מקום חשוב ושוה הרבה אין לתלות דביה"ק הוא בקרקע הגרוע ובסי' שס"ד ס"ב איתא דלרמב"ם קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה וכתב הש"ך בסק"ט כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים עיי"ש הרי דבספק אסור בהנאה מכ"ש בידוע ואיתחזיק דיש בו קברים אלא דאין ידוע מקומן באותו שדה וכ"כ הר"ש מקינון לענין ספק מקום שנערף ע"ע דהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' של"ז לענין קברים לענין כהנים

ועיינתי בזה וראיתי בשו"ת הרמ"ע סנ"ו שכתב אהא דרש"י ס"ל דקבר בנין דהוא תלוש ולבסוף חיברו אסור בהנאה דומיא דבית שבנאו לע"ז דמינה גמרינן לדין הקבר מדכתיב וישלח את עפרו על קבר בני העם כדאיתא בפרק נגמר הדין דמודה רש"י בעפר שהוזז והוחזר למקומו דאינו אסור ממעשה בצידן שבפ"ג דע"ז דף מ"ח באילן נעבד ומצאו תחתיו גל ובדקוהו ומצאו בו צורה שאפילו ת"ק לא אסר אלא האילן אבל הגל עצמו לא עלה על דעת אדם לאסור אותו משום דלא ההרים אלהיהם ואותו הגל ודאי נעשה בידי אדם לעבודת הצורה שתחתיו אלו דבריו עיי"ש וצריך טעם הא גם זה תלוש ולבסוף חברו ואי משום דהגל מעיקרא בא ממחובר אטו בנין עצים או אבנים לא בא ממחובר ונ"ל משום דבשעת תלישתו ממחובר היתה על דעת להחזירו ולחברו לארץ ועמד לכך לא נחית לאותו עפר מעולם שם תלוש דמיד הוחזר להתחבר אח"כ מצאתי כסברא זאת ממש במהרי"ט ח"א סע"ו אהא דאמרינן בשבת פרק חביות סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא בין לענין שבת בין לענין זב שחלב את העז בין לענין טמא מת שסחט זתים וענבים דדוקא משקה שעדיין לא ירד עליו תורת משקה ובשעת פרישתו מן האוכל חשב עליו לתתו לתוך אוכל אחר ודאי דלא חשוב משקה שעדיין לא נעקרה שם אוכל ולא נחית תורת משקה עליו אבל משקה שכבר יש עליו שם משקה מתחלה כגון שסחט אשכול של ענבים לתוך הקערה ושוב נתנם בקדרה אע"פ שבא לתוך האוכל לא נעקר שם משקה ממנו עכ"ל ומ"מ אפשר אף דקוצץ ארזים או תולש אבנים על דעת לעשות מהם בנין לקבר לחברו בקרקע דמ"מ חשוב תלוש כיון דאין מחשבתו ניכרת בשעת קציצה ותלישה שהוא כדי לחברו לארץ משא"כ מזיז עפר דבעודו בידו מניחו על הקרקע ונעשה גוש אחד עם הקרקע לא נחית מעולם שם תלוש וכן פרש"י בפרק חביות דף קמ"ד ע"ב אהא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל אבל לא לתוך הקערה דלזימנן דלמשקה קאי אע"ג דקערה לא שתי אינש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור עכ"ל ובשו"ת יד אליהו סימן צ"ד הביא ראיה דעפר שע"ג הקבר נמי הוה קרקע עולם

נמצא דליכא משום איסור הנאה דגוף הקרקע של הקבר ועפר שע"ג אינו אסור בהנאה אלא דאסור ביה"ק משום הך ברייתא במגלה דף כ"ט דתניא ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בהן אמת המים ואין מלקטין בהן עשבים מפני כבוד המתים וכתבו שם התוס' אבל אילנות שנוטעין בהן מותרין ואין בהן