תשורת ש"י מהדורא תנינא תקנג

והוצאה רק וויתרו שתי השבתות להחבורה א"כ לו שקול ישקל טענות שתי הכתות והוי ספק יש לנו לפסוק יד בעל השטר עה"ת דבני החבורה חשובין בעהש"ט שבאים להוציא מן הקהל מכח מתנה שנתנו להם הקהל דהמנהג הוי כהתנו כן דהא דאמרינן יד בעל השטר שהוא המקבל עה"ת לא משום דהנותן מוחזק והמע"ה רק דינא הכי אפילו יהא המקבל מוחזק דאין לו זכות רק בפחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סימן צ"ג וכ"ש כאן דאין שום כת מוחזק

שנית כיון דדבר זה לא שכיח שהערכת המס אינו רק פ"א בג"ש והרבה פעמים לא יזדמן בשבת ואם יזדמן לא יזדמן בפ' יתרו או בפ' ואתחנן וא"כ מעיקרא לא עלה על דעת הקהל רק על דבר השכיח ולא על דבר דלא שכיח כדאיתא בגיטין פ"ז דף ע"ג דדבר שאינו מצוי לא אסיק אדעתיה ואינו חייב וכן הוא בחו"מ סימן רכ"ה ס"ג

וראיה לדברי ממהרי"ק שרש זיין בעובדא שנתפשר ראובן עם הקהל שבצדקה יתנו שוה בשוה ואיתרמי פדיון שבוי ופסק מאחר שמכח הדין חייב ראובן ליתן לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע מדין תורה אפילו יהא הלשון תלוי ומסופק וגם ראובן מוחזק מ"מ יד בעל השטר עה"ת וראובן הוא בעל השטר דבא לפטור עצמו מחמת השטר שעשו עמו הקהל אלא שהביא מהרי"ק ראיה אחרת ולא ראה תשובת הרשב"א הנ"ל

ועוד כתב משום דפדיון שבוי לא שכיח יש לנו לומר דכי אתנו שיתנו כל אחד בשוה אמלתא דשכיח אתנו ולא על מלתא דלא שכיח והביא ראיה זו שכתבתי מגיטין וחו"מ

ומלבד זה י"ל על פעם אחד וויתרו הקהל ולא על שתי פעמים בשבת אחד דסתמא ההכנסה מן העולים בשתי פעמים יותר ועל מנה דראינו דוויתרו וויתרו אבל על מאתיים לא ראינו שוויתרו ונשארו על דינם דשייך להקהל

והנה לפ"ז אם נתעצמו הקהל עם החבורה בבקר השכם בפעם ראשון הדין ניתן דשייך להקהל ובפעם שני שייך להחבורה דכן הוא בכל השבתות דמתפללין וקורין בתורה בזמן זה אחר כמה שעות ביום ועל זה וויתרו ונהגו ואפילו אפשר יהיו בקריאת התורה השנית יותר אנשים גם אינה בחפזון כל כך כבראשונה ואפשר יעלה אז ההכנסה יותר וגם כבוד העולים ברוב עם יותר אין צריכים הקהל שבהשכמה ליתן העליות להחבורה כדאיתא בשילהי סוכות דבוצינא ובא מקרא דמי שראוי ליטול עכשיו אין צריך להמתין עד לאחר כך וכ"ש הכא דהקהל שמתפללין וקורין בהשכמה לא יהיו אח"כ בביהכ"נ ולא יוכלו לעלות לתורה עוד די"ל אנו רוצין להקדים עצמינו למצוה כמ"ש מג"א בסימן קל"ב סקי"ב

אך אם הקהל הניחו להחבורה ליקח העליות בהשכמה ואח"כ בקריאת התורה בפעם שנית מתעצמים הקהל עם בני החבורה שנשארו והתפללו וקורין שנית צ"ע אם טענת הקהל טענה לומר הלא החבורה בבר נטלו חלקם בפעם ראשון ואפילו אם בפעם ראשון היה אנשים כפעם שנית או אפילו יותר דאפשר לומר דזה דומה להא דתנן בפרק המוכר פירות דף צ"ט ע"ב מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ומפרש בגמרא טעמא משום דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וא"כ ה"נ הרי החזיקו החבורה כבר ברשות קהל בעליות שבפרשת ואתחנן ולכן אף דנתנו הקהל עכשיו העליות שבהשכמה מ"מ לא אבדו החבורה העליות שהחזיקו מכבר וא"ל דדוקא ברבים שהחזיקו במצר של יחיד ולא בשל רבים דהא בפ"ק דב"ב דף י"ב איתא גם ברבים נגד רבים דמצר שהחזיקו בה רבים אפילו במצר של רבים דינא דאסור לקלקלו וכיון דאהא דתנן בפרק המוכר את הפירות מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו אמרו בגמרא הטעם דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אף דנתן להם דרך אחר ממלא ה"ה ברבים נגד רבים

ומיהו צ"ע לפימ"ש בעליית שבאס"ז שם בד"ה ור"א רבים במאי קנו ליה וז"ל דלהכי לא קשה לו אמילתיה דרב יהודא דרבים שהחזיקו במצר אסור לקלקלו דרבים במאי קנו ליה משום דר"י לאו מדינא קאמר לה אלא אסור ולקלקל קאמר לפי שאסור לצער לרבים ולקלקל מיצר שהחזיקו בו כיון שהורגילו להלוך בו ברשות עכ"ל לכן צ"ע די"ל דוקא בזה שמונע מהם ההילוך הוי צערא או אפשר דגם כאן שהורגלו ליקח העליות שבאותה פרשה אם ימנעו מהם הוי צערא וכן מסתבר

והראב"ד שבאס"ז שם כתבו וז"ל כיון שברשות החזיקו אסור לקלקלו שהנותן לרבים כנותן לשמים שכן העוסק בצורכי רבים כעוסק בצורכי שמים ואע"פ שהוא חוץ מן הדין עכ"ל ולכאו' לפ"ז היינו דוקא ברבים שהחזיקו בשל יחיד כיון דברשותו החזיקו הוי כנותן לשמים אבל רבים שהחזיקו בשל רבים לא שייך זה דהא גם של רבים דמעיקרא הוי צורכי רבים אך א"כ קשה הא דבפ"ק דב"ב דף י"ב דהחזיקו רבים בשל רבים וצ"ל משום דתפסי שני דרכים ובעלים לא נתנו לרבים הדרך השני אלא כדי שיקח לעצמו דרך הראשון שנתן להם וזה שלא מדינא שיפסיד השני דרכים לכן הוצרך לטעמו משא"כ הך דפ"ק דאין מחזיקין רק בדרך אחד אך קשה דא"כ דצ"ל בהך משנה דהרבים תופסים שני דרכים טעם אחר מהא דרב יהודא דאין הרבים תופסים רק דרך אחד מאי מתרץ הש"ס המשנה בהא דרב יהודא כיון דצ"ל בהאי דמשנה טעם נוסף אינו מוכח מהא דרב יהודא והש"ס דהקשה על המשנה מאי טעמא עדיין לא תרצו כלום בהא דרב יהודא דעדיין לא פרשו הטעם של המשנה לכן נ"ל כונת הראב"ד דהקשה לו בין הך דרב יהודא בין הא דהמשנה במאי קנו הרבים הא הילוך אינו קנין רק בשביל של כרמים דעשוי רק להילוך משא"כ בתוך השדה וכמ"ש התוס' שם דף ק' בד"ה בשביל של כרמים וז"ל נראה דדוקא בשביל של כרמים דעשוי רק להילוך משא"כ שאר דרך עשוי קצת להשתמש בו צורך אחר וכן הרשב"ם פירש הך דרב יהודא שהחזיקו שהשווהו ותיקנוהו להילוך וטעמו דבלא זה בהילוך גרידא ליכא קנין והראב"ד לא ניחא לו לפרש כן משום דלא פירש הש"ס שעשו קנין נוסף על ההילוך לכן כתב משום דהוי כנותן לשמים וכנותן לדבר מצוה דא"צ קנין דהוי כהקדיש לבדק הבית וכצדקה וכן העליית הנ"ל לא ניחא לו בפירש רשב"ם לכן כתב הטעם דאסור לצער לרבים וא"כ לק"מ מהך דבפ"ק דגם מצר שהחזיקו רבים משל רבים אסור לקלקלו דרבים שאמרו ליתן מתנה אין יכולים לחזור בהן אפילו מתנה מרובה דדבר דצריך קנין ביחיד א"צ קנין ברבים כמ"ש בהגמ"ר פרק האומנין סי' תנ"ח והיינו אם רבים אמרו ליתן ליחיד וה"נ אם החזיקו רבים ברשות רבים דשתקו דחזינן דנתרצו דהוי כקנין