תשורת ש"י מהדורא תנינא תקנב

ועוד אפילו הצבור שגזרו תעניתם על שנה ואירע בהם סעודת מצוה כגון ט"ו בשבט וכה"ג לא מבעיא אם לא העלו על דעתם כשגזרו שיארע בהם אותו יום דא"צ להתענות אותו יום וא"צ התרה אלא אפילו העלו על דעתם וגזרו והתחילו להתענות כתב בשו"ת גבורת אנשים דדוקא צבור דגזרה דדהו הוי כנדר כמבואר בב"י סימן תי"ח כיון דהעלו על דעתם והתחילו הוי קבלה דדהו כנדר באיסור כולל דחל אף על ימים אלו עיי"ש וא"כ אם לא גזרו רק על יום אחד שבו יהא מצוה לאכול דליכא בזה איסור כולל וגם לא התחילו להתענות דאין צריכין התרה ומותרין לאכול א"כ ודאי אין היחידים חייבים להתענות כשאירע להם ברית מילה באותו יום דליכא למימר דנגררין אחר הצבור כיון דגם הצבור אם אירע להם באותו יום ברית מילה אין צריכין להתענות

ועוד חשבתי לומר דהיכא דאירע להיחיד דבר מצוה שלא יוכל לעשות כהציבור אינו נגרר אחר הציבור ומצאתי בישועות יעקב חא"ח סימן רס"ג סק"ד שכ"כ והביא ראיה מהא דמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת כדי שתכף כשתחשך יעשה מלאכה ואיירי לצורך דבר מצוה אף דסתמא דמלתא דציבור עדיין לא גמרו תפילתן ולא הבדילו ונ"ל הטעם חדא אם היה לצבור צורך מצוה ג"כ היו מקדימין ועוד אפילו לא ירצו להקדים מ"מ כיון דדינא להקדים הוי כדתנן ברפ"ד דפאה אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה ואפילו כונת היחיד משום דכן הלכה אלא להנאתו כמ"ש בתוי"ט שם וכן הוא בר"ש ובת"כ כמ"ש בתוס"ח שם: קיב

אלמנה בחליה צותה ליתן לפלוני מעזבונה סך כך ולפלוני סך כך ועלה כל הסך חמשים ז"כ יותר על סך כתובה שלה ונודע ליורשי בעלה וצווחו דהיותר מכתובתה הוא שלהם ותובעים מן המקבלים והרב מעיד דהאלמנה בחייה באתה אצלו לכתוב לה היתר עסקא דהלותה לאחד וסיפרה לו דאותן מעות שהן חמשים ז"כ מצאה גנוז שהניח בעלה

הנה מבואר בסנהדרין פז"ב דף למ"ד ע"א ת"ר אמר להן אחד אני ראיתי אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מע"ש שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אין בידו ליטלן לא אמר כלום ע"כ וא"כ ה"נ דהרב אינו רק עד אחד אינו נאמן אלא אפילו היה שם עוד אחר עם הרב דיש שני עדים מ"מ הא איתא בסנהדרין שם הרי שראו את אביהן שהטמין מעות ואמר של פלוני הם אם כמוסר דבריו קיימין ופרש"י אם כמוסר אם נראה להם כמוסר דבריו באמת בלשון צוואה ונפסק כן בחו"מ סימן רנ"ה ס"ז ח' וכאן לא היה רק שיחה יתירה כדרך נשים בשעה שהיתה בריאה ועשתה ההיתר עסקא על שמה וכשצותה חלקה המעות לאחרים א"כ י"ל דהמעות שלה ממקום אחר נוסף על כתובתה ואף דלכאורה י"ל דהיינו דוקא אם אמרה סתם של פלוני הם דיש לפרש שהופקד בידה מפלוני אבל כאן דאמרה שמצאה גנוז מה שהניח בעל היתה מחויבת להחזיר ליורשי בעלה ולא לעכב אצלה בכה"ג אין אדם עשוי לעשות עצמה רשעה כדי שלא להשביע את עצמה מ"מ כיון דסתמא תנן וגם הפוסקים סתמו ולא חלקו משמע דאין לחלק דגם אם אין כונתה שלא להשביע את עצמה שטותה עבדה לומר שהמעות גנוב אצלה ומעכבת שלא כדי אצלה המעות ואין זה אלא שיחה יתירה וכעין שכתבו הראשונים והוא בש"ע סימן פ"א סכ"ג אם תבעו בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני אפילו אמר כן בפני ב"ד אינו הודאה להוציא אותו פלוני מידו משום דלא איכוין לאודיי דהיה יכול לומר אינו שלך ולא היה צ"ל אלא של פלוני והרבות דברים שיחה בעלמא הן ועיי"ש בש"ך דכ"ע מודו לדין זה וכ"כ התומים ס"ק ל"ב

ובל"ז הא אם היתה האשה בחייה היתה נאמנת לומר החזרתי דאפילו הגוזל בעדים א"צ להחזיר בעדים כדאיתא בחו"מ ס"ס שס"א ובש"ך שם ממילא טוענן כן להמקבלים דאף דיורשי בעלה טוענים ברי שלא החזירה להם דהא מע"פ אינו גובה מן היורשים כדאיתא בסימן ק"ח וגם כת"י איכו גובה מן היורשים אף דמטלטלי דיתמי בזה"ז משתעבד לבע"ח ומשום דשמא פרע אביהן אף דודאי היה חייב ה"נ שמא עשתה תשובה וכ"ש שצותה מחיות מיתה ליתן לאחרים שאינם יורשיה וחזקה אין אדם חוטא ולא לו להצדיק נפשה במעות אחרים ואם תאמר שטעתה מעיקרא וכסבורה שאינה צריכה להחזיר ליורשי בעלה מה דכ"ע יודעים ונימא נשי לאו דינא גמירי גם כה"ג א"כ ודאי י"ל דמה שסיפרה להרב היה שלא להשביע את עצמה דמה שהחזיקה את עצמה בעניה עד עתה היה אמת רק עתה מצאה מציאה וכמ"ש הסמ"ע סימן רנ"ה סקי"ב והש"ך סי' פ"א סק"ל דלמפרע נמי עשוי שלא להשביע א"ע ואי משום דהוחזוקו אותה בעניה דאין לה יותר מכתובתה הרי כתב הריטב"א בפרק הכותב והובא בש"ך חו"מ סימן ק"ח סק"ח וז"ל אע"ג דלא אמיד מאי הוה מקרא מלא דיבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקינא ממונא מרשות בעלים בטענת דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאם הוי אביהן קיים יכול למימר דידי הוא אנן נמי טענינן ליורשים דטענינן ליורשים כל מה דמצי אבוהא למטען ואע"פ שהתוס' כתבו דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליורשים לא קי"ל הכי עכ"ל ממלא ה"ה המקבלים דינם כיורשים דטענינן להו מה דהאשה היתה יכולה למטען: קיג

קהל בביהכ"נ אחת שיש בהם חבורה אחת לומדי משניות ונוהגים שבשבת שקורין פ' יתרו או פרשת ואתחנן לוקחים החבורה כל העליות לס"ת וההכנסה מאותם דמי העליות ומי שברך שנודרים שייך אז להחבורה ובאותו עיר מטילים המס מן העסקים והבתים וכדומה אחת לשלשה שנים והולכים כל נותני המס אז אל הועד אשר מעריכים השרים המס וכל מי שיש לו טענה להקל מעליו או שלא להוסיף עליו טוען שם ומברר דבריו על פי יודעיו ומכיריו ולהיות כי אפשר להעריך כולם ביום אחד נקראים לאותו וועד מקצתם יום ביום ואירע פעם אחת על איזה אנשים מאנשי אותה הקהל בשבת פרשת ואתחנן ונחלקו הקהל להתפלל אותם אנשים בהשכמה ושאר אנשים יתפללו כדרכם אחר כמה שעות והיה בין שתי הכתות מאנשי החבורה ומאנשי שאר הקהל וטוענים בני החבורה דשייך להם לבדם זכות העולים בשני פעמים ושאר הקהל טוענים דסגי שיקחו החבורה פעם אחת לבד

נ"ל דכיון דביהכ"נ וההכנסות מהעליות שייכים מדינא לכל בני ביהכ"נ דכולם שותפים בהכנסה