תשורת ש"י מהדורא תנינא תקמט

סימן כ"ט לא העלה בזה לא היתר ולא איסור אלא דמיירי שם בעגלים שלמים משא"כ כשנחתכו לחתיכות. קח

שאלת עמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ק"ב סוף סק"ג שכ"כ רש"ל בפכ"ה סימן פ"ח דלענין דשיל"מ אזלינן בתר שמא לענין מב"מ ותמה מעלתו מאי ראיה מהרש"ל דהא ס"ל בכל איסורין אזלינן בתר שמא כמו שהביאו הש"ך בסימן צ"ח סק"ו

הנה הש"ך בסימן ק"ב שם מביא ראיה מדאמר בע"ז גבי טבל נמי דאזלינן בתר שמא וטבל דלא בטיל הוא משום דיש לו מתירין ורש"ל בפכ"ה ג"כ מביא ראיה מזה לענין דשיל"מ אלא דרש"ל מדמה שאר איסורין לענין זה לדשיל"מ דאזלינן בתר שמא והש"ך ס"ל באיסורין דתלוי בששים אזלינן בתר טעמא דאם טעמן אינן שוין הוי מין באינו מינו אבל מ"מ גם רש"ל מביא הראיה לענין דישל"מ דאזלינן בתר שמא ולאו משום דגם בשאר איסורין אזלינן בתר שמא ולולא הראיה זאת דגם בדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא היה מקום לומר אף לרש"ל וסייעתיה דלענין שאר איסורין אזלינן בתר שמא מ"מ לענין דשיל"מ ניזל בתר טעמא לפימ"ש הר"ן דלפיכך ס"ל לרבנן דמין במינו בדבר שיל"מ לא בטיל משום דיש לו היתר והוי כהיתר בהיתר וגם הוא מב"מ וכל אחד מחזק חברו נטו רבנן להחמיר כרבי יהודא דיליף מדם הפר ודם השעיר דלא בטיל עיי"ש וא"כ היה מקום לומר דדוקא אם דומה לדם הפר ודם שעיר דשוין בשמא ובטעם ואחד מחזק חברו אלא דמוכח מהא דע"ז גבי טבל דאזלינן רק בתר שמא בדבר שיש לו מתירין

ולי צ"ע לפי דעת הש"ך בסימן ק"ב דפליג על רמ"א וס"ל דגם טעם לבד לא בטיל בדבר שיש לו מתירין ואזלינן בתר שמא והא כשאינן שוין בטעם אפילו שוין בשמא מ"מ בששים בטיל טעם האיסור ונתהפך לטעם של ההיתר וכאלו ליתא לאיסורא כלל וכמ"ש ג"כ הנוב"ת בחיו"ד סימן מ"ה כיון שיש כאן ששים אין כאן טעם כלל ולא נשאר שום איסור עיי"ש א"כ יהא כהא דאיתא בפ"ק דביצה היכא דמקלי קלי איסורא גם דשיל"מ בטיל ואין שום ראיה מהא דגבי טבל דמיירי ביבש ביבש אבל בטעמא בעלמא ויש ששים אין אנו צריכין לומר משום אחרי רבים להטות וגם לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולדעת הרר"י שברא"ש פ"ח דברכות דהתיר המוסק או חתיכת איסור שנפל לדבש משום שנהפך לדבש בתר השתא אזלינן ולא משום ביטול ברוב ה"נ נהפך הטעם איסור לטעם היתר בתר השתא אזלינן הגם דמג"א בסימן רט"ז הביא ראיה מהא דאיתא בפ"ק דבכורת דחלב חידוש הוא דהתירה תורה דדם נעכר ונעשה חלב הא בח"י סימן תס"ז ס"ח דחה ראיות המג"א ומקו"ח שם תירץ באופן אחר והביא ראיה להיתר כדעת הרר"י וכעת יצא לאור ספר מילי דאגדתא ושו"ת לבעהמ"ח מקו"ח ושם בשו"ת סימן ב' שהשיב להגאון חת"ס על אודת הקמח שנתנו לדבש שנתהפך לדבש דמותר בפסח וסתר דברי החת"ס שדחה ראיות המקו"ח וכל הראיות שהביא הש"ך ביו"ד סימן ק"ב סק"ט אין מכריחים לענין מב"מ בשמא ואינו מינו בטעמא ובשו"ת משיבת נפש חא"ח סימן י"ב העלה ג"כ כדעת הרר"י ותירץ קושית המג"א בטיב טעם ודעת עיי"ש: קט

אברך אחד נשא אשה זה שמנה שנים וכ"פ פירש ממנה כי יש לה ריח הפה חזק מאד ומאיסה היא בעיניו רק להפצרת אחרים חזר לדור עמה וכעת זה ג"ש עזבה לגמרי וגם טוען שלא קיים עדיין פ"ו כלל וכאשר נשאה היתה יותר מבת שלשים שנה ועתה היא יתירה מארבעים שנה והזמינה כ"פ לד"ת וסירבה לעמוד לד"ת

ופתח השואל בכחא דהיתרא משום דמסרבת לעמוד לד"ת והביא ראיה מהחת"ס ח"ב באה"ע סימן קס"ז. וזה אינו דהתם האשה מרדה מלדור עמו משא"כ כאן הבעל מורד מלדור עמה

שנית כתב משום דיש לה ריח הפה חזק הנה זה דוקא אם הסרחון חזק וקשה עד שאין אדם יכול לסובלו כמ"ש בשו"ת הרא"ם ח"ב סימן י"ט הובא בפ"ת לאה"ע ריש סימן קנ"ד וא"כ אין מקום לומר דלא עדיפא האשה מהאיש כיון דבריח הפה שאין הסרחון כ"כ אין כופין הבעל וכאן מדדר עמה חמש שנים הרי נראה שאינו כ"כ עד שאין אדם יכול לסובלו

ועוד הרי אחר שידע ונתפייס ודר עמה מחל על מום זה

ומה שטען משום דמאוסה בעיניו מחמת המום הרי מבואר באה"ע ס"ס קי"ז דאם אין מום גדול כזה שאם היה באיש היו כופין אותו לגרשה אף דמאיסה בעיניו א"י לגרשה בע"כ

אמנם זה דס"ס קי"ז הוא מן מהרי"ק שרש ק"ז ומבואר התם דמאוסה בעיניו מחמת המום ורגל"ד שאומר אמת הוה ספק אם יש בזה חדרגמ"ה שלא לגרשה בע"כ או שלא לישא אשה אחרת עליה אף דכבר שהה עמה כמה ימים ולא ערער

וא"כ אם יתברר דהאשה כעת יותר מארבעים שנה גם יתברר דלא נשאת לשום אדם פחותה מעשרים שנה דאזי שוב לא תלד כדאיתא בפי"נ דף קי"ט ע"ב דכה"ג תליא בפלוגתת הפוסקים אם היה חדרגמ"ה במקום מצות פ"ו א"כ יש ס"ס שמא אם מאוסה בעיניו מחמת מום לא גזר רגמ"ה ואת"ל דגזר שמא במקום מצות פ"ו לא גזר ואאת"ל דלא סמכינן על ס"ס לחומר האיסור חרם כמ"ש בשו"ת ד"ח ח"ב בחלק אה"ע סימן ט"ז דהרבה גדולים החמירו אפילו בס"ס כדאיתא בספר בעי חיי עיי"ש מ"מ בכאן דרוב הפוסקים ס"ל בשהה יוד שנים ולא ילדה לא גזר רגמ"ה שלא לישא אחרת כמבואר בכנה"ג לאהע"ז סימן א' בהגב"י אות יוד שפיר דמי להתיר מכח ס"ס וגם בשו"ת ד"ח ח"ב פסק בהשמטות סימן כ"ב בס"ס כזה ספק אם גזר רגמ"ה במקום מצוה ואת"ל שגזר במקום מצוה מ"מ נגד מום לא גזר וכ"פ הטו"ז באה"ע סימן ל"ט דבמקום מום לא גזר עיי"ש דמסיק דעפ"י היתר מ"ר אין חשש נדנוד איסור בזה ואדרבה עבירה לעגן הבעל

ובשו"ת גור אריה יהודא בחלק אה"ע סימן כ"ב בד"ה אח"כ כתב כיון דכתב הרמ"א באה"ע סימן א' ס"ג דאפילו נשא אשה ושהה עמה יוד שנים נהגו שלא לכוף אותם לפ"ז כיון דאין כפיה מהב"ד עכשיו שוב אין בידינו להאמינו ליתן לו התרה ממ"ר דחיישינין לערמה דאינו רוצה לקיים המצוה אלא עינו נתן באחרת עייש"ה ולא נ"ל הרי רמ"א עצמו שם כתב דמדינא היה למחות בו אלא