תשורת ש"י מהדורא תנינא תקמד

חחו"מ ס"ג העלה הא דיחיד המדיין עם הקהל צריך מקודם ליתן להם משכון לא כדי שיהא חשובין הקהל מוחזקין ועל היחיד הראיה דהא אפשר שאף שא"י לברר דבריו ע"פ עדים וראיה עכ"פ יכול להיות שהאמת אתו וכי מפני זה יפסיד היחיד זכיות שלו עיי"ש הרי דלאו כללא הוא לומר דרבים ודאי קושטא אמרי ולא עשו שלא כדין אע"כ משום דסתמא אמרו בש"ס מיצר שהחזיקו בו רבים ולא אמרו שהחזיקו ברשות אע"כ משום דסתמא הכי הוא כיון שהחזיקו ודאי ברשות החזיקו וא"צ הרבים לטעון שברשות החזיקו לכן אמרו סתמא וכה"ג תמצא בשו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף קנ"ב דהיכא דסתמא הכי הוא לא הצריכו בש"ס לפרש ובדברי חיים חחו"מ ח"ב סימן י"ג בסוף הסימן כתב וז"ל דהרי במיצר שהחזיקו בו שאסור לקלקל הטעם דמן הסתם החזיקו רבים בהיתר כמ"ש סמ"ע עכ"ל וא"כ הרי בפ"ק דב"ב דף י"ב ע"א אמר רבב"ח אר"י מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני העיר לסותמן בני עיר האחרת מעכבין עליהן משום דר"י א"ר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו והרי התם הוא רבים כנגד רבים ומ"מ אסור לקלקלו וע"כ ג"כ הטעם משום דמן הסתם החזיקו רבים ברשות וא"צ טענה ועוד אם איתא דהא דאר"י א"ר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו מיירי רק ברבים נגד יחיד מנ"ל לש"ס ללמוד מזה לענין רבים נגד רבים דהא כמה נדחקו הראשונים בטעם הדבר ואימא רק ברבים נגד יחיד עשו תקנה לרבים אע"כ כיון דסתמא איתמר מיצר שהחזיקו בו רבים ל"ש נגד יחיד ל"ש נגד רבים ונראה דהטעם דרבים אין צריכים לטעון משום דמזמן רב החזיקו ויש יורשים ולקוחות וקי"ל דטוענין ליורש ולוקח דמורישם והמוכרים החזיקו ברשות אף דהתם צריכים קנין ממש מכ"ש הכא דסגי אם בעלי המצר ידעו ושתקו אח"כ מצאתי להדיא טעם זה בשו"ת פ"י חחו"מ סימן צ"ד והעלה להלכה ולמעשה דגם ברבים כנגד רבים טוענים להם שהחזיקו ברשות ובח"ר ס"ד העלה אפילו לא עשו שום קנין אסור לקלקלו ואין מוציאין מן הרבים ובד"ח שם כתב דבדבר שתדיר היזקא כמו קוטרא ל"מ חזקה דאין דעת אדם סובל זה ולכן גבי יחיד אם מחל לתשמיש תדיר כזה העברת רבים בגבולו יכול לחזור אולם לרבים הוי שלא בפניהם כמו בקטן ואין דנין שלא בפניהם לכן אמרינן אולי היה טעם שלא יכול לחזור ומש"ה ממלא מוחל בתחלה לגמרי כי עם מי יעמוד לדין את"ד ובשו"ת מהר"י הלוי אחיו של הטו"ז ס"כ לא כ"כ וס"ל דאם החזיקו רבים לילך דרך חצר ובית של יחיד אף שראה כמה שנים ושתק יכול לחזור אם לא עשו מעשה להשוות הקרקע להילוך עיי"ש ולפי הטעם שכתבתי וכן הב"י וגם לפי טעמו של הד"ח הדין עם הרבים גם כה"ג: קא

אשה בדקה א"ע בחלוקה ומצאה מראה טמאה פחות מגריס ועוד רק גדול משיעור מאכולת שבזמנינו וכבר ראיתי בשו"ת תשורת ש"י בסימן קס"ו שעמד לימין החת"ס במה שהשיג עליו באב"צ וכן נוהג להורות להחמיר אך כאן יש עוד צד להקל שמרגשת כאב גדול בא"מ באיזה צד ובשעת בדיקה נגעה באותו צד הכאוב לה ושם מצאה המראה טמאה ובשאר צדדים העד נקי ואיתא ביו"ד סימן קפ"ז ס"ז אם כ"ז שהיא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוצאת כתמים כ"א במקום אחד בצדדין יש לתלות שממכה שבאותו צד וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל והגם דכתבו נו"ב ושאר אחרונים דאדלעיל קאי דיש לה מכה שא"י אם מוציאה דם אבל הלא דעת נוב"ת אף דכאב אינה כמכה אבל לענין כתמים כאב הוא כמכה ואנן קי"ל דעד שאינו בדוק אפילו יותר מכגריס אינה טמאה אלא משום כתם ולא משום דם גם דעת האבני מלואים בתשובה דעיקר כדעת הגאון מהר"י דבמרגשת כאב בצד אחד יש לטהר אותו דם לכן יש להקל בנ"ד את"ד

תשובה גם לי נ"ל להתיר דהא מאי דפסקינן כר"ח בנדה דף י"ד ע"ב דבדקה בעד שאיני בדוק והניחה בקופסא דטמאה משום כתם כתב בספר בע"נ לראב"ד בשער הכתמים הטעם משום דל"ד עד לחלוק דאלו חלוק שא"ב לה כתמה טהור אבל עד כיון שבדקה בו ידים מוכיחות ננהו מיהו צריכה גריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכ"כ רמב"ן ולדעת רמב"ן ורשב"א וחידושי הר"ן שם דאותו שא"ב מיירי שהזמינה פקולין לבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקה אם יש עליהן דם דאי בבגד שא"ב כלל לא אמר רבי טמאה נדה דאטו לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו מי מטמא רבי משים נדה י"ל דלפיכך ידים מוכיחות ננהו דמוקמינן העד בחזקתו שהיה בדוק מעיקרא אבל להראב"ד שכתב אפי' בעד שא"ב כלל טמאה דל"ד לחלוק קשה מאי ידים מוכיחות יותר בבדקה בו כיון דאפשר מעלמא אתי וכתב הר"ן בחידושיו שם כיון שבדקה בו ממש ונמצא בו כגריס ועוד רגלים לדבר כיון שרוב הדמים מצוין בה וכ"כ בחידושי רמב"ן בדעת הראב"ד וקשה לי נהי דרוב הדמים מצויין בה אטו אי נימא מעלמא ליכא רוב דמים אדרבה דמים מעלמא המה רוב יותר ובספר בע"נ של הראב"ד לא מסיים בה האי כיון שרוב דמים מצוין בה ולענ"ד י"ל עפימ"ש בחידושי רמב"ן בב"ב דף כ"ד בד"ה אבל ענבי מצנעי פירש עבידי ודאי דמצנעי ואפילו לר"ח אסור דכי הא לאו קרוב לחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצא כאן היה וכיון דמקום שהוא מקומן ומצוי ליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל א"כ ה"נ כיון דמצוי דם באשה ובדקה והוא מקומה ממש אמרינן כנכ"ה ועדיף מרובא דעלמא וא"כ הכא דיש הוכחה דבא מן הצד שכואב לה אזלא חזקה דכנכ"ה דהא זה נמי קרוב במקומו ממש ויהא הטעם איך שיהא עכ"פ הא דטמאה משום רגל"ד אבל כאן דיש להימך רגל"ד להתירה יש להקל וי"ל גם כוונת רמב"ן ור"ן כן לפימ"ש בשו"ת אב"מ סימן כ"ג דודאי כל אשה יש לה דם בצדדין וכמ"ש ס"ס שמא מן הצדדין אלא דאפ"ה כל הדמים חזקתן מן המקור שהוא רוב ומצוי עיי"ש וא"כ איך נאמר דרגל"ד משום כנכ"ה הא י"ל מן הצדדין לזה אמרו שרוב הדמים מצוין בה היינו במקור והרגל"ד משום כנכ"ה שלא לתלות הדם דבא מעלמא

והנה הקשה עמ"ש בשו"ת תשורת ש"י שם דבעד שאיב מגופה ראתה כדאיתא בנדה דף י"ד והא זה אמר רבי דטמאה נדה אבל ר"ח מטמא רק משום כתם וקי"ל כר"ח. והנה רמב"ם בפ"ד מהלכות א"ב כרבי דטמאה נדה וראב"ד דפליג וס"ל דאינה טמאה רק משום כתם כר"ח כתב נמי דטעמא דר"ח דידים מוכיחות ננהו דמגופה אותו דם וצ"ל דס"ל לר"ח כיון דיש ספק אי טעתה וסברה דהרגשה עד