תשורת ש"י מהדורא תנינא תקלו

אריה ודכוותיה בכינוי אלטער וכדומה אם במקום הכתיבה שמו אברהם ובמקום הנתינה נקרא אלטער יש לכתוב אברהם המכונה אלטר וכדומה וכמו כן בשמות שנתחדשו בלשון העמים כגון שבמקום הנתינה נקרא אדאלף ובמקום הכתיבה נקרא אברהם יש לכתוב אברהם המכונה אדאלף וה"ה בנשים בשמות הלעז כגון שבמקום הכתיבה קורין אותה פערל ובמקום הנתינה פעפי נ"ל דיש להקדים השם של מקום הכתיבה ולכתוב פערל המכונה פעפי כיון דגם במקה"נ כ"ע ידעי שאף שקורין אותה פעפי בע"כ שיש לה שם אחר משמות בנות ישראל עכ"ל וכבר קדמו בזה בטיב גיטין בשמות אנשים אות חית סק"ד והובא בשו"ת בית שלמה חלק אהע"ז סימן קכ"ה

אמנם אישתמיט להם דברי הגט פשוט בסימן קכ"ט סקע"ט וז"ל אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר ובמקום כתיבת הגט שהוא מקום לידתו נקרא חיים ובמקום נתינתו נקרא ביבאנטי שהוא לעז של חיים יראה לי דיכתבו לכתחלה ביבאנטי דמתקרי חיים דשם נתינה עיקר כמ"ש לעיל ס"ד ובספר תומת ישרים נשאל במי שנקרא במקום כתיבת הגט שהוא מקום לידתו אליקים ובמקום נתינת הגט נקרא אנאשאטש והוא פירוש אליקים בלשון יון וכתב הרב ז"ל דיכתבו אליקים דמתקרי אנאשטאש יע"ש ויראה לי דלא דק דשם נתינת הגט הוא עיקר ואף בכה"ג דשם הנתינה הוא לעז דשל שם דמקום הכתיבה אפ"ה צריך להקדים שם דמקום נתינה עכ"ל הרי דדעת הג"פ אינו כהטי"ג ואה"ש אך י"ל דהתומת ישרים מסייע להטי"ג ואה"ש ושפיר דק ומעשה רב ומ"ש דמתקרי דאזיל בשיטת הב"י והמחבר בש"ע סט"ז אבל לדידן דנוהגין כהרמ"א שם יש לכתוב המכונה ביבאנטי או אנשטאש

וברכת המים סקי"ט כתב דמי שעומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר ובכל מקום יש לו שם אחד יש לכתוב שם מקום הנתינה ויכתוב על שם מקום הכתיבה דמתקרי אפילו שם מקום הנתינה הוא של לעז ושם מקום הכתיבה הוא של עברי ואם שם של מקום הכתיבה הוא של לעז יכתוב על שם מקום הכתיבה המכונה וכתב דכן נראה מסתימת דברי הפוסקים וכיוצא בזה נתבאר לעיל גבי מי שנשתנה שמו מחמת חולי עכ"ל ולפ"ז בכל שם לעז אפילו הוא פירוש לשם העברי וכל כינוי אף דידוע לכל דודאי יש לו שם עברי דהא זה שכיח טובא ומ"מ סתמו הפוסקים ולא חילקו ובית מאיר כתב דיותר יש לסמוך על סתימת הראשונים מעל פירושן של אחרונים ובמהרי"ק שרש צ"ח כתב אפילו שם של מקום הכתיבה הוא שם שנקרא מחמת חולי מקדימין שם של מקום הנתינה ועל השם דמקום הכתיבה כותבין דמתקרי דטעמא מאי אמרו רבנן דצריך לכתוב שתי השמות ישם של מקום נתינה עיקר משום שלא יוצא לעז על הגט אותן שאין מכירין שם של מקום הכתיבה ויאמרו אין זה בעלה שגרשה כדפירש התוס' וספר התרומה ועלה קאמר דשם הנתינה עיקר דיותר יש לחוש ללעז מקום הנתינה שהאשה עומדת שם מללעז מקום הכתיבה וא"כ פשיטא דל"ש שם מחמת חולי ול"ש שאר שם דיש לחוש ללעז מקום הנתינה שהוא עיקר ויש להקדים שם הנתינה והביא ראיה לזה וסיים ועוד תדע דכן הוא דהרי כל הפוסקים סה"ת וסמ"ג ומרדכי כתבו בסתם דלעולם מקדים שם מקום הנתינה ואם איתא שיש לחלק בזה בין היכא דשם של מקום הכתיבה מחמת חולי ובין היכא דאינו מחמת חולי לא היו שותקים מזה עיי"ש ולכן נהי דאין ראיה משם מחמת חולי דמ"מ במקום הנתינה אין מוחזק בזה השם לכן יש חשש לעז משא"כ בשם לעז של מקום הנתינה דכ"ע יודעין דודאי יש לו שם עברי היכא דאין דרך לתת שם לעז כזה מעריסה וליכא חשש לעז מ"מ כיון דראיות מהרי"ק מדסתמו הפוסקים ולא חלקו אנן נמי נימא הכי לענין שם לעז דהוא כינוי לשם עברי וכיוצא בשם שאין דרך ליתן לו שם זה מעריסה והרי שם לעז דהוא כינוי שכיח יותר מן שם מחמת חולי ואין לומר דבימי הראשונים לא היה כינוי דהרי תנן כתב חניכתו וחניכתה בפרק המגרש דף פ"ח ע"ב ופרשו ר"ח ור"ת והרא"ש שם שהוא שם לווי ויש להם שם מובהק אחר שחותם בו וקורא בו לתורה וכמ"ש הרא"ש בפרק השולח סימן זיין ובפירש המשנה לרמב"ם כתב חניכתו וחניכתה ר"ל כנוי איש המגרש וכנוי האשה המתגרשת גם בתוס' רבינו פרץ שהביא מהרי"ק שם ז"ל וכן הדין כשהשם השני בלשון לעז כגון חניכה אז כותבין המכונה אבל כששם השני לשון עברית כגון אותם בני אדם שנשתנה שמם ע"י חולי אז כותבין דמתקרי עכ"ל הרי היה אז שם לעז כנוי לשם עברי ומ"מ סתמו דשם מקום הנתינה עיקר וצריך להקדימו ולא חלקו לבאר דאם הכינוי פירוש לשם העברי או הוא כינו שידוע שהוא כנוי לשם עברי וודאי יש לו גם שם עברי במקום הכתיבה שיקדים שם מקום הכתיבה

ובכנה"ג סימן קכ"ט בהגהות ב"י אות זיין כתב אהא דאם כתב שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה דמתקרי פסול דהיינו דוקא בשתי שמות העצם אבל בכינוי כגון אשה שהיתה נקראת במקום הכתיבה שרה ושיני וורולה ובמקום הנתינה אין קורין אותה אלא שיני וורולה לבד וכן מברכין אותה בבהכ"נ של נשים אם כתב שם הכתיבה לעיקר ושם הנתינה לטפל הגט כשר דבכינוי אין לחוש ללעז מהר"ם די בוטין ז"ל סל"ט עכ"ל הרי אף דבכינוי אין לחוש ללעז מ"מ כשר רק דיעבד דאל"כ ה"ל לומר יותר רבותא דלכתחלה יש לכתוב כן וצ"ל אף דאין לחוש ללעז מ"מ לא פלוג בתקנתם אלא כיון דהוא רק משום לא פלוג לא חמיר כגוף התקנה לפסול גם דיעבד וכה"ג כתב מהרא"י סימן קס"ד הובא במג"א סימן תמ"ז סק"ה דאין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הגזרה וזהו כדעת הג"פ הנ"ל

ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ג כתב במתגרשת דבמקום נתינה נקראת בערטא ואין מי שיודע שמה רק בערטא ושם עריסה שלה בילא ובעיר מולדתה כל בני משפחתה קורין אותה בילא דלכתחלה מהראוי לכתוב בילא המכונה בערטא דבערטא שם כינוי לבילא עיי"ש תשובה קי"ד: צא

ושם לינא אם א"י חתימתה לכאורה יש לכתוב לינה בהא לבסוף דהיא כינוי ללאה וכיון דבשם הקודש שלה יש הא' יש לכתוב גם לינה בהא' אך בס"ש כתב בשם רבני אשכנז דשם בילא נגזר משם בלהה דהוא לה"ק היה ראוי לכותבו בהא' כמשפט שם לה"ק אשר משם חוצב ומ"מ הסכימו לכותבו באלף והובא בעז"נ וא"כ קשה למה הסכימו לכתוב באלף ונ"ל משום דבי כמו יללה וצער וכמו וי והוה משמע וי לה לפיכך כתבו באלף