תשורת ש"י מהדורא תנינא תקלב

ע"י רוב או ס"ס מ"מ כשיש חזקה ורוב דמהני להוציא ממון ה"נ צריך לברך ביום י"ד והא דקוראין המגילה נמי בט"ו הוא רק ממדת חסידות כמבואר בר"ן שם ובשמש צדקה שם כתב נמי היכא דמוציאין ממון ה"נ חייב בברכה דלא חשוב ספק כלל

עוי"ל דשאני אם הספק אם צריך לברך כלל אמרינן כיון דברכות אין מעכבות למה יכניס עצמו אפילו לספק כל דהוא אבל היכא דודאי חייב לברך אלא דהספק אם בי"ד אם בט"ו אזי יכריע הרוב באיזה יום יברך כיון דאם לא יברך לא בי"ד ולא בט"ו ודאי חיסר הברכה משא"כ כשיברך דאז ליכא ודאי שאוסר או עשה איסור יש לסמוך על הרוב

עוי"ל דאיתא בירושלמי פ"א דמגילה ה"א ופ"ב ה"ג הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה והיינו אפילו בן מוקף קרא בי"ד יצא לפי שהוא זמן קריאתה לרוב העולם והובא בפר"ח סי' תרפ"ח סק"א וא"כ בי"ד אפילו היתה מימות יב"נ מוקפת חומה מ"מ יצא בדיעבד וליכא חשש ברכה לבטלה לכן מברכין לכתחלה בספק מוקף מיב"נ בקריאתה בי"ד והפר"ח בסי' תרפ"ח שכתב דמשמע מהש"ס דלא כירושלמי הא הוא כתב דמעיקר הדין בספק אם מוקפת מימות יב"נ שלא לברך גם בי"ד אלא דנהגו כרמב"ם לברך ועיי"ש וא"כ י"ל דרמב"ם לא משמע ליה לדחות הירושלמי מהלכה וכ"כ המשב"ז שם דאין מוכרח לומר דש"ס פליג על הירושלמי אך מ"ש דלפ"ז א"צ לטעמא הואיל וזמן קריאתה לרוב העולם נראה דלא דק דהא מה דאמר הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה פירושו שהוא זמן קריאתה לרוב העולם וכן פרשו הק"ע ופני משה ועכצ"ל כן דאל"כ מאי טעמא שהוא זמן קריאה הלא לבן המוקף אין זמנו עד ט"ו

ומ"ש הבית שלמה שם דבלח"מ פ"ד מהלכות ברכות ה"ו כתב דמהני ס"ס להחמיר לחייב ברכה הנה גם הפרמ"ג הביא דברי לח"מ זה אך הרואה יראה כמה נדחק שם להעלות כן בדעת הרמב"ם מפני שהיה לפניו גרסא בלשון הרמב"ם בירך על התבשיל לא פטר מעשה קדרה אבל האמת שזה גרסא מוטעת וכמ"ש הכ"מ שם במסקנא מב"ב של הרמב"ם דגרסא הנכונה בירך על התבשיל פטר מעשה קדרה וכ"כ הרמב"ם בפירש המשנה ס"פ כ"מ וכ"פ הד"מ בא"ח סי' קע"ו וברמ"א שם

אמנם בלא"ה נ"ל דיש לחלק בהא דפליגי האחרונים אי מהני ס"ס להחמיר לברך דהנה בפ"ק דברכות דף י"ב בבעיא דנקט כסא דשכרא ופתח בדחמרא דלא נפשטה דכתבו תוס' שם דדעת ר"י להחמיר לברך שנית וכ"ד תוס' ר"י החסיד וכ"כ בא"ז סכ"ו וכ"כ בהגמ"יי פ"ח דברכות דין י"א בשם ר"ח ולכאורה דבריהם תמוהין הא קי"ל ספק ברכות להקל ואיך יחמיר לברך שמא א"צ והוי ברכה לבטלה ועכצ"ל כמ"ש הפנ"י שם כיון דמסיק הש"ס בר"פ כיצד מברכין דסברא הוא דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ומייתי נמי כמה אמוראי דילפי מקראי דדברי קבלה ולפ"ז תו לא הוה הספק לענין ברכה אלא לענין אכילה והנאה ולפיכך פשיטא ליה לר"י דיש לו לחזור ולברך כי היכי דלא ליפגע באיסורא רבא דלא מקרי נמי ברכה לבטלה כיון שרוצה להסתלק מן הספק את"ד וא"כ נהי דהרי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דא"צ לחזור ולברך עכצ"ל דס"ל אף דמברך כדי להסתלק מן הספק יש חשש ברכה לבטלה וכיון דהספק שקול ולכל צד יש חשש איסור דאם לא יברך שמא נהנה בלא קדימת ברכה לפני האכילה ועושה איסור כאלו גוזל דלפני הברכה לד' הארץ ומלואה כדאיתא בר"פ כ"מ ואם יברך שמא כבר יצא והוי ברכה לבטלה דעובר על לא תשא לכן פסקו דשוא"ת עדיף ולא יברך שנית והיינו כשאינו רק ספק אחד אבל כשיש ס"ס להחמיר לברך שנית מודים כ"ע דחייב לברך כיון דלענין חשש ברכה לבטלה יש ס"ס דאינו ברכה לבטלה ולענין חשש דנהנה מעוה"ז בלא ברכה יש ס"ס דנהנה מעוה"ז בלא ברכה ולמה נשוי פלוגתא רחוקה וכ"ז אם הספקות לענין קדימת ברכה לפני אכילה והנאה ולא לענין ברכת המצות או לענין ברכה לאחר אכילה דבזה ליכא איסור דנהנה מעוה"ז בלא ברכה כמבואר ברי"ף ותוס' ורא"ש בפרק כ"מ דף ל"ט

ובזה אזדא כל ראיות שהביא במשאת משה כפי מה שראיתי בספר נהר שלום בסימן תרפ"ב דגם כשיש ס"ס להחמיר לברך דאין לברך דכולם מיירי רק לענין ברכת המצות ולא לענין ס"ס בברכה שלפני אכילה והנאה ולפ"ז אפילו תימא דגרסת הלח"מ אמת וצ"ל דמשום ס"ס חייב לברך שנית היינו דוקא בקדימת ברכה לפני אכילה ולא לענין ברכת המצות או ברכות שלאחר אכילה שאינן משבעת המינין או פת ונקוט האי כללא לידך ובשמלה חדשה להתב"ש בסימן כ"ח סכ"ג מבואר דאם כשר לדעת רוב הפוסקים חייב לברך על הכסוי והזהיר להוציא ש"ש לבטלה ולבו נוקפו מלברך אין לכופו או להענישו כלל: פו

שאלה מי שהיה חולה הוא או בתוך ביתו ושלח משרתו או שליח אחר לקרוא לרופא ובמקומו קצוב שכר הרופא על כל פעם שילך אם מחויב בעה"ב בעשה דביומו תתן שכרו ובבל תלין פעולת שכיר

הנה בפרק המקבל דף ק"י סוף ע"ב ת"ר האומר לחברו צא שכור לי פועלים שניהן אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו פרש"י זה לפי שלא שכרן ולא קרינא שכיר גביה וזה לפי שאין פעולתו ולא קרינא ביה פעולתו אתך ומוקי לה שאמר שכרכם על בעה"ב עיי"ש ולכאורה תמוה הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ הוי כשכרן בעה"ב ומצאתי בתוס' רי"ד שהקשה כן ותירץ דכי חזו פועלין לבעה"ב כד מוגר להו סמכו דעתייהו דלפרענו ביומיה אבל כי לא חזו ליה לא סמכו דעתייהו דלפרענהו דאע"ג דאמר להו שכרכם על בעה"ב וסומכין עליו נהי דסמכו עליו דלפרענהו אבל לאלתר לא סמכו דעתייהו ומש"ה אינו עובר עכ"ל והוא דוחק גדול גם בריטב"א הקשה כן והניח בצ"ע ולכאורה י"ל משום דמילי לא ממסרו לשליח ולאו דוקא משליח לשליח אלא אפילו לחד שליח לא אמרינן שלוחו כמותו כמ"ש מהרי"ט ח"א סימן קכ"ז דא"י לעשות שליח להקדיש ואף דתפסו פוסקים עליו מכמה דוכתי שפיר חילק בתוס' רע"ק בר"פ השולח דאם נגמר הדיבור חשוב כמעשה אבל כשמחוסר עדיין מעשה הוי רק מילי וא"כ ה"נ דהשליח שוכר את הפועל לעשות דמחוסר מעשה הוי רק מילי אך כתב שם דזה תליא בפלוגתא אם אומר אמרו לפלוני שיכתוב אם הוי שלוחו כמותו