תשורת ש"י מהדורא תנינא תקל

אתא וכיון די"ל לשופרא דשטרא כ"כ אינו מיותר כלל אבל לתוס' הלשון מצד עצמו משמע לעולם גם אחר שיחרב ויבנה ונ"ל לב"י ורמ"א כהתוס' בתירוץ שני וכ"כ הריטב"א שם

אמנם צ"ע למי שייך עתה אותו קרקע השליש מהחדרים שהיתה דרה בו אחות אשתו ויו"ח כי לפי הלשון המצוה שהוא נותן לאחות אשתו באותו בית דירה הרי מידו בא לה ולא מיד הזוכים לנשואין קודם א"כ מעולם לא זכו ולא הקדיש המצוה אותו מקום לקרן קיימת לצורך נשואי קרוביו וכן משמע מהלשון שכתב המצוה שאם תעבור האשה ויו"ח ותשכיר לאחר אבדה זכותה ותפול המקום לקרן קיימת לצורך נשואי קרוביו הרי אם כלאחר ורק מאז תפול המקום להם ולא כתב שתחזור המקום להם דלפ"ז הדין נותן עכשיו שיזכה בהמקום זה היורש דאורייתא הוא לבדו וממלא הוי כמקום העשוי לבנות ובא אחר ובנה דהבנין של בעל המקום ויחזיר ההוצאות להבונה וינוכה מה שקיבל הבונה שכירות כדאיתא בחו"מ סימן שע"ה ס"ז

אחרי כתבי זה מצאתי בשו"ת דברי ריבות תשובה סמך שכתב דמה שאמרו בגמרא דרע"ק דייק לישנא יתירה דכיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא אתא ולפירשב"ם אף רבנן מודו בהא כל דאיתא מידי לטפויי הא מלתא רפיא בין הפסקנים אע"ג דמשו"ת מהרי"ק נראה ג"כ הכי דאמרינן לכל מילתא ואנן נמי לכל ענין דרשינן לישנא יתירה לטפויי על כל דבר ודבר לפי ענינו מ"מ הרשב"א והריב"ן כתבו דהך דינא דהך דינא דכל לישנא יתירה דלא צריך אתא לטפויי אין בידינו כח לדון בו בממונת אלא במקום שאמרו אותם בגמרא בלבד וכ"כ הרשב"ץ בשם הראשונים אולם יש לומר דעד כאן לא אמרו הרבנים כן אלא בכל לשון מיותר לבד שאנו באים לדרוש אותו בענין מה שאינו ברור במשמעתו רק מכח יתורו וכגון הנך דבגמרא בתרא והך דשרביט בערכין דודאי כל כי הך לישנא לא בקיאין אכן למדרשיה דאפשר לשופרא בלבד אתא ולא לטפויי אבל בכל שהלשון מיותר יש במשמועתו דבר נוסף וענין מיותר על מה שמורה ומשמע לשון הקודם ודאי כ"ע מודו בהא דדרשינן ליה שפיר דהא לא מטעם תוס' ויתור לבד אנו באים לדורשו אלא מהבנתו ומשמעותו עכ"ל והובא בכנה"ג לחו"מ סימן ס"א בהגהות ב"י אות נ"ז ובקה"י לשון למודים ותלי"ת כיונתי לדעתו לעיל דהרשב"א ס"ל דלעולם אין במשמעותו לבד דאפילו אחר שיחרב ויבנה שנית רק מחמת יתורו אפשר נפרשהו הכי לזה אמר דרק לשופרא דשטרא כתב הכי

ועדיין יש לפקפק כיון דאשה ויו"ח ירדו לדור שם ברשות אם לא חשיב המקום בחזקתה להיותה חשובה מרה קמא אפילו נגד יורשי המצוה וכה"ג כתב בשו"ת הרשב"א בסי' תתקע"ב בתרי ותרי דמכחישין זה את זה דכת זה אומר תנאי היה שיסתלק הלוקח כשיחזור לו המוכר המעות וכת זה אומר לא היה תנאי דכיון דירד הלוקח ברשות חשיב הלוקח מרה קמא ובחזקתו אמנם י"ל דטעם הרשב"א שם במכר וודאי אלא דהספק בתנאי משום דתנאי מלתא אחריתי וכ"כ בקוה"ס ס"ט ונה"מ והכא אינו תנאי רק הספק אם לא נתן לה רק בית זה לדור קודם שיחרב ועוד דכל זכיית האשה מחמת מתנת שכ"מ דאינו רק מדרבנן אף שאח"כ החזיקה בהדירה דמ"מ לפי ד"ת כיון דצוואת השכ"מ לא מהני לה לזכות גם חזקתה לא מועיל דהא היורשים לא נתנו לה ולא אמרו לה להחזיק אבל היורשים זכותם מן התורה ודאי אלים חזקתייהו יותר

ועוד נהי דפליגי הפוסקים אם אנו דנין מכח יתור הלשון לומר לטפויי אתי היינו כשיש יתור לשון אבל כאן מה שכתב היא ויו"ח עד עולם היינו עד סוף כל הדורות מן יוצאי חלציה וקאי האי עד עולם על יוצאי חלציה ולא על הדירה לכשיחרב ובכה"ג כ"ע מודים דלא מרבינן יותר ויד בעהש"ט עה"ת דאין לו רק פחות שבלשיות כיון דהשתא דנשרף זהו הפחות שלא תזכה יותר ובמהרי"ק שרש צ"ד כתב בש"מ שכתב אני מניח דפליגי רבוותא אי מועיל דל"מ תפיסת המקבל כיון שלא נתן דבר מבורר וליכא רק שעבוד בעלמא דהיורשים יכולים לסלק המקבל בזוזי כדין בע"ח ועוד שהרי היורשים באים מכח ירושה והמקבל באי מכח שטר הצוואה וכיון דמספ"ל לשנא אי מהני או לא מהני דלכל הפחות איכא פלוגתא דרבוותא איכא למימר דיד בעהש"ט על התחתונה עכ"ל הרי לפי הועוד אפי' אי היה מועיל תפיסה מחמת ספק מ"מ כיון דהספק ופלוגתא דרבוותא בלישנא דהשטר אמרינן יד בעהש"ט עה"ת ולא מועיל תפיסתו מכ"ש הכא דליכא תפיסה ממש רק דנימא כיון דהאשה ירדה ברשות יועיל חזקתה כתפיסה דודאי י"ל כיון דיש ספק בלשון השטר יד בעהש"ט עה"ת

ולא זה בלבד שאין להאשה עוד זכות כיון שלא נתן לה רק בבית זה ונשרף חלא גם להקרן קיימת לצורך נשואי קרוביו י"ל הכי דהא גם כן אמר בית זה והרי נשרף ולא ידענא דעת הטוענים והשואל דבאו לגרע רק זכות האשה ויו"ח מטעם זה וכי יש לך ישראל שאין לו גואלים וודאי יש יורש דאורייתא

והנה אלו ואלו טוענים מכח אומדנא דאפטרופס של הקרן קיימת טוען מדצוה המצוה ליתן עזבונו לדברים טובים ולנשואי קרוביו ודאי רצונו כשישרף הבית ולא יהא עוד להאשה ויו"ח זכות שם תפול לנשואי קרוביו. הנה כיון דמעולם לא נתן ולא צוה ליתן מקום דירת האשה לקרן קיימת לנשואי קרוביו אין זוכים מכח אומדנא כמ"ש מהרי"ק בשרש צ"ד במי שאמר אני מניח לאיש פלוני כיון דאינו לשון מתנה אע"ג דאנן סהדי דההוא שכ"מ ניחא ליה דליקני להאי דקאמר הנני מניח לא אזלינן בתר אומד דברים שבלבו כמו אם אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה דלא מהני אע"ג דאי הוה אמר בלישנא מעליא כגון תנו לו בית פלוני לדירתו או דקל פלוני לפירותיו הוה מועיל וגם אנן סהדי דבהכי ניחא ליה להאי שכ"מ אפ"ה כיון דלא פירש להדיא לא מהני אפילו בשכ"מ עוד כתב שם דגילוי דעתא לא מהני אע"ג דאנן סהדי דהשכ"מ חפץ בזה שיועיל עיי"ש ואין לומר כיון שהקדים ליתן הבית לקרן קיימת לנשואי קרוביו ואח"כ נתן הדירה בשליש הבית להאשה קדמו נשואי קרוביו לזכות בכל הבית רק מהם יתנו להאשה מבית זה שליש לדירה דהא איתא בב"ב דף קל"ח ע"א שכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן ופירשב"ם שהרי לכולן נתכוין ליתן ביחד שאין