תשורת ש"י מהדורא תנינא תקכו

מהחברה ולא לקחו ולא הביאו מאחרים גם המוכרים קמח בחנותם כל השנה לא מכרו לפני פסח ומדשתקו ודאי ניחא להו כדאיתא בגיטין דף נ"ו ובכס"מ פכ"ב מהלכות מכירה סוף הט"ו כתב כיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל והוי ליה כאלו קבלו הם עצמם וחייבים לקיים נדרים וגם לולא הכס"מ הכא דסייעו הקהל מדלקחו כולם אצלו קמ"ד והי' יכולים לעשות הכנסה זו לקהל או ליקח ממקום אחר בזול הרי היכא דסייע בהדיה הוי חזקה כדאיתא בחו"מ סימן קמ"ב סס"ב

אמנם כ"ז מונח על קרקפתי דגברי דמחויבים ואסורים לקנות קמחא דפסחא מזולת החברה אבל לאסור הקמח אין בידינו אף דהוה למגדר מלתא אם לא שהרב אב"ד של העיר עם הסכמת רוב הקהל כאשר הוכיח בשו"ת אריא דבי עילאי בחלק יורה דעה ס"א לענין לאסור שחוטי חוץ

ולכאורה י"ל כיון דעבדי איסורא יהא הקמח אסור ממלא לפימ"ש בשו"ת פרי תבואה שאלה ט"ו בנידון שעשו תקנה הרב והקהל שלא להעליט אווזות ועבר אחד והעליט דהתיר מורה אחד לאכלם והפ"ת פסק כיון דעבר על התקנה אף דלא תקנו לאסור האווזות רק תקנו שלא להעליט מ"מ ממלא אסורים באכילה לזה שהלעיטם ואפילו לא יהא רק עובר על איסור דרבנן קנסינן ליה כההיא דמ"ג פ"ג דתרומות המטביל כלים בשבת במזיד לא ישתמש בהם וכמו המטבל איסור והא דביו"ד סימן א' סי"א דאם הקהל עשו חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר די"א דשחיטתו אסורה דכתבו בתשובת הרא"ש וטו"ז וש"ך שם ותב"ש סימן ב' משום דחשוד או משום דהתקנה היה מתחלה לאסור באכילה אבל זולת זה מותר באכילה התם מיירי רק לענין שלא לאסור לאחרים רק מהנהו טעמי אבל לדידיה ודאי אסור והביא הפ"ת ראיה ממשנה ב' פ"ה דשבת דלא יצא החמור במרדעת שקשרו בשבת דפירש הרע"ב שאם עבר וקשרו אסור לצאת בו אע"פ דלא עבר רק איסור דרבנן שסמך בצידי הבהמה בשעת קשורה כמבואר ברשב"א ורא"ש מן הירושלמי ואף על פי שלא הוזכר בדברי הקדמונים אלו רק שאסור לקושרה בשבת אלא ודאי משום דפשוט בעיניו דכל מאן דעבר אדרבנן קנסינן ליה שלא יהנה לו מעשיו ומכאן ראיה שלא להתעקש ולומר דלאו כללא הוא בכל עובר על איסור שיהא נאסר עליו אותו דבר אלא היכא דאתמר בדברי רז"ל את"ד ולנ"ל דמ"ש דלא נזכר בדברי הקדמונים רק שאסור לקושרה בשבת לא ראה בפיהמ"ש לרמב"ם דכתב להדיא דאם עבר וקשר בשבת אסור לצאת בו בשבת וכן ברמב"ם פ"כ ה"י ומשום דפשטות לשון המשנה לאסור לצאת בה מדתני החמור יוצאת במרדעת כשהוא קשורה ואמר שמואל בזמן שקשורה מע"ש, משמע להדיא אבל קשורה משבת אסור לצאת ותמהני איך העלים עיין מהתוס' שם שכתבו שלשה טעמים אחרים אהא דאסורה לצאת אם קשרה בשבת וא"כ אדרבה ראיה דזולת הנהו טעמי היה מותר לצאת דאל"כ למה הוצרכו להנהו טעמי ולימרו משום שעבר וקשר דאסור משום דנסמך אצידי בהמה וכ"כ להדיא אלי' רבה בסי' ש"ה סק"ו ולבושי שרד בגליון א"ח סימן ש"ה דזולת הנהו טעמי ה"א אם עבר וקשר מותר לצאת בשבת ודוחק לומר דתוס' לא ידעו אותו ירושלמי או לא ס"ל וכיון דאין שום ראיה מהרע"ב הדרינן לכללא דאמר הש"ס בגיטין דף נ"ג לשמואל דאמר מערב דמקנסא לא ילפינן ואיך אפשר לומר דפשיטא לו להרע"ב דאם עבר וקשר בשבת קנסינן ליה דלא יצא בו וכיון שכן גם הא דיו"ד בקהל שתקנו שלא ישחוט זולת טבח הידוע אין לאסור הדבר ששחט אחר גם לו וכן בנ"ד אין איסור על הקמח אם לא יאסרו הרב ורוב הקהל הקמחא דפסחא בפירוש ועמ"ש בשו"ת תשורת ש"י בסימן רס"ו עוד השגות על הפרי תבואה ועיין אליהו רבה סימן תק"ב סק"ג ובש"ע הר"ז שם

והנה בר"ן רפ"ג דפסחים כתב מסתברא דנוקשה דביעוריה מדרבנן בעלמא הוא אם השהה אותו ולא ביערו מותר בהנאה לאחר הפסח וכ"כ הריב"ש ס"ג כיון שלא עבר על נוקשה בב"י וב"י נראה שמותר בהנאה ואסור באכילה עכ"ל הרי דאין להם ראי' מן הש"ס רק נראה להם ולמה לא יהא כמטביל כליו בשבת וכמבטל איסור דג"כ איסורם רק מדרבנן ומ"מ קנסוהו חכז"ל דלא ליתהני מאיסור דעביד אע"כ דמקנסא לא ילפינן והא דכתב הריב"ש דאסור באכילה נ"ל הטעם כיון דההיתר של נוקשה משום דאינו ראוי לאכילה ואם אוכלו הרי אחשביה למאכל וכ"כ הרא"ש ר"פ כ"ש לענין חרכו קודם זמנו דאסור באכילה דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור והמג"א ס"ס תמ"ז כתב דנוקשה אח"ז מותר גם באכילה והשיג עליו ח"י דבריבש מבואר דאסור באכילה וכתב הב"מ דמנ"ל להריב"ש פשרה זו ולכן המג"א פירש דבריו להר"ן וחולק בזה על הריב"ש

ולפי מ"ש מה שכתב הא"ר שם דכמו דאסר הריב"ש נוקשה לאחר הפסח באכילה ה"נ מין במינו כגון קמח בקמח שנתבטל ברוב ק"פ דמותר לאחר הפסח בהנאה אבל באכילה אסור עכ"ל ולפימ"ש אינו מוכרח כלל וכמו דמותר בהנאה ה"נ באכילה ול"ד לנוקשה גם לריב"ש

והמג"א שם הקשה מהא דכתב הר"ן בפ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם וקיבל עכו"ם אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחה"פ ויצא לחלק וכתב עליו בביאור הגר"א דכ"ז אינו שוה לו דמנ"ל לחלק ולפימ"ש י"ל דבלא"ה י"ל קושיות מג"א דהא דהפקיד חמצו מבואר בירושלמי דאסור אחר הפסח אבל הא דנוקשה לא מצינו מפורש א"כ מקנסא לא ילפינן וצ"ל דס"ל למג"א כיון דאידי ואידי לענין חמץ שעבר אדרבנן שפיר ילפינן לכן תירץ דיש לחלק ממלא אף דאין ראיה על החילוק מ"מ ממלא מקנסא לא ילפינן כיון דיש לחלק אח"כ מצאתי ביד מלאכי סוף כלל הקוף לענין אי ילפינן קנסא מקנסא כשאין הקנס מפורש רק באחד מן הנושאין אם הנושאין חולקים זה מזה לא ילפינן אך כשהנושאים שוים בענין כגון עבד ועבד וכיוצא בזה להרמב"ם ז"ל אפשר לומר דילפינן משום דלא מיקרי למוד ממקום למקום כיון דעניינם שוים הם ולהרמב"ן בכל גונא לא ילפינן עכ"ל וזה כעין שכתבתי כיון דנוקשה מדרבנן צריך ביעור ועבר אדרבנן ולא ביער והוא איסור חמץ ומפקיד חמצו ביד גוי וקע"א דג"כ מדרבנן צריך ביעור וג"כ איסור חמץ וגם כן עבר ולא ביער י"ל ללמוד קנסא מקנסא לכן כתב מג"א דיש לחלק ולומר דבמפקיד יש חשש יותר וצריך למגדר מלתא יותר ממלא אין ללמוד וא"צ ראיה על החילוק

והנה אי הלכתא דמקנסא לא ילפינן נראה כיון דפליגי רב ושמואל בזה בגיטין דף נ"ג והלכה כשמואל בדיני והוא ס"ל מקנסא לא גמרינן וכיוי