תשורת ש"י מהדורא תנינא תקכ

מדרבנן הקילו בו דהרי קמן דעד הטוב חייב לברך ומברך משא"כ בנידון מהרמ"ל דהצאן של הגוי ואינו שואל עליהם רק הגבינה קנה הישראל וההוראה כעת רק על הגבינה וכן משמע במרמ"ל שכתב שאין אנו דנין עתה על הצאן להתירם כי אם על הגבינות ועוד היכא דיש עילה לתלות דלא משום דזה דרבנן וזה דאורייתא חלקו אלא מטעם אחר ליכא למיחש לזלזולא וכיון דהגבינות היה של ישראל והיה הפס"מ והתורה חסה על ממון ישראל יש לתלות מש"ה הקילו רק לענין הגבינות תדע דהא בסימן תל"ז ובסימן תל"ח בספק אם יש בבית חמץ א"צ לבדוק כיון שהוא מדרבנן וצריך לבטל כיון שהוא חשש דאורייתא ותקשה למהרש"ח אע"כ כיון דיש עילה לתלות דבדיקה שהוא טרחא הקילו משא"כ בביטול דאפילו יהא רק מדרבנן ספקו לחומרא כיון שאין טרחא וכמ"ש הפנ"י בפ"ק דברכות די"ב ובתורת השלמים במחודשים לדיני ס"ס בשם כמה פוסקים ועוד ראיה מסימן רל"ה ס"ב דאם התחיל לאכול מפסיק רק לק"ש ולא לברכותיה ותפלה משום דזה דאורייתא וברכות ותפלות דרבנן אלא כיון דלהפסיק בסעודה הרבה הוא טרחא

ומ"ש כיון דהחלב בא מהבשר איך נחמיר בבשר וניקל בהחלב" עמ"ש בנה"כ סימן ק"י ס"ה ומה שהבאתי מן האשכול שם ועיין בבכ"ש בתחלת ספרו על הגמרא חולין דף יו"ד ובתב"ש סימן ח"י ס"ק כ"ט ובמק"ח תס"ז בביאורים סק"ו דלא אכפת לן מה דסתרו אהדדי אף דחדא באידך תליא ועיין פר"ח יו"ד בקו"א סימן ק"י ובשאילת יעבץ ח"א סימן סמך: עא

על מ"ש בשו"ת תשורת ש"י סימן רע"ד לתרץ קושית חוו"ד על הטו"ז סימן ק"צ סעיף קטן כ"ג דלמה לא מתיר גם בשעת ווסת אם בדקה א"ע ונגעה עם העד בבית הרעי ותרצתי דשאני בשעת ווסת דתק"ח שתבדוק עצמה והיא לא עשתה כתק"ח לכן אסורה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ל"ט סק"ח והקשה דהא קי"ל אם לא בדקה בשעת ווסת מהני דיעבד גם בדיקה שלאח"כ אף דעברה על תקחז"ל דתקנו שתבדוק בשעת ווסת. לא חלי ולא הרגיש במה שכתבתי שם דדוקא היכא די"ל דטעתה וסברה הרגשת עד הוא אזי יש לחוש שמא באמת ראתה דם זה מהמקור והרגישה משא"כ כשלא בדקה כלל ולא הרגישה דרגל"ד כיון שלא הרגישה לא ראתה וברגל"ד להתיר לא קנסוה בדיעבד וכן מוכח מהחוו"ד שכתב דאם בדקה את עצמה ונאבד העד אסורה משום דליכא ראיה מהא דלא הרגישה דסברה הרגשת עד הוא עכ"ל הרי דכשלא הרגישה בשעת ווסת יש ראיה דלא ראתה

ומה שהקשה על החוו"ד דחשש בנאבד העד הבדיקה שמא ראתה דם בשעת ווסת וטעתה דסבורה הרגשת עד הוא. דהרי כתב הב"י בסימן ק"צ בדעת הרשב"א שכתב דאם בדקה בעד הבדוק ולמחר מצאה עליו דם דכשיש במה לתלות הדם שבא מעלמא תלינן משום דלא הרגישה רגל"ד שלא בא מגופה ולפיכך תולין בכל מה שאפשר לתלות. לכאורה יפה העיר אך י"ל דהא לכאורה קשה על הב"י דהא בסד"ט ר"ס קפ"ג הביא מהרשב"א ובכו"פ שם הביא ג"כ מהרמב"ם ותוס' ותה"ד דאם בדקה ומצאה דם על העד ולא הרגישה דהוי ספק איסור דאורייתא דאימר טעתה וסברה הרגשת עד הוא וכ"כ החוו"ד שם ואם כהב"י דלא שכיח שתטעה למה יהא ספקא דאורייתא הלא כל ספק שאינו שוה אינו ספק דאורייתא עכ"פ ועיין בש"ך בכללי ס"ס אות ל"ג דתלינן בשכיח יותר וכ"כ מג"א בסימן תס"ז סקט"ז דלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק אלא כשיש לתלות בזה כמ"ש ביו"ד סימן נ"ה עכ"ל ועכצ"ל דשאני אם מצאה דם על העד הבדיקה ואין במה לתלות דחזקת דם מגופה בא בהרגשה לכן תלינן שטעתה וסבורה דהרגשת עד היא אבל הב"י דמיירי דיש במה לתלות הדם שבא מעלמא דתו ל"ל חזקת דם בא בהרגשה אמרינן דרגל"ד שאינו מגופה כיון דלא הרגישה ולא אמרינן דטעתה וא"כ חזינן דבשביל החזקה אמרינן אימר טעתה והוי ספק איסור דאורייתא לכן ה"נ בשביל חזקה דארח בזמנו בא אף דלא ידעה אם היה דם על העד אמרינן אימר טעתה וסברה הרגשת עד הוא והא דאם לא בדקה בשעת ווסת מותרת בדיעבד משום דיש ראיה דלא ראתה כיון דלא הרגישה

ובלאה"נ אין דברי ב"י מוכרחים די"ל זולת טעמו מה דתלינן הדם שנמצא על העד למחר דאתי מעלמא אינו משום דלא שכיח שתטעה בהרגשת העד אלא משום ס"ס כמ"ש בסד"ט בסימן קפ"ג סק"ב ובית מאיר סימן ק"צ סל"ו נמי לא ניחא לו דברי הב"י והקשה עליו

ומה שהקשה על הפרישה שכתב בסימן קפ"ד דלדעת הרשב"א דאם לא בדקה בשעת ווסתה צריכה בדיקה אח"כ לעולם א"כ אם רחצה פניה שלמטה דשוב א"א לה לבדוק דאפילו היה דם נתקנח אסורה בדיעבד והא אם מחשש ארח בזמנו בא אסרינן אף דיעבד אמאי מהני בדיקה אפילו אחר כמה ימים נחוש דנפל הדם לארץ עכ"ל גם כן לק"מ דשאני בדקה אח"כ ולא מצאה דם דלא ידענו שום סיבה להשתנות אמרינן כשעת מציאתן כמו דהשתא לא נמצא דם כן היה למפרע בשעת ווסת וכמ"ש בשו"ת מנחם עזרי' סימן צ"ג דכללא הוא כל איסורין ושרצים ונגעים וטומאות כשעת מציאתן עכ"ל משא"כ כשרחצה דיש סיבה לומר דנתקנח ל"ל כשעת מציאתן לדון שלא נשתנה מלמפרע דהרי חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא כדאמרינן בריש פ"ק דנדה במקוה שנמצא חסר די"ל השתא נחסר לולא דחזקת טמא וחסר ואתאי ומ"מ כשיש סיבה הגורמת להשתנות לא מוקמינן על חזקה דמעיקרא וכמ"ש תוס' בפסחים דף צ"א במפקח את הגל ונמצא מת לא מוקמינן אותו בחזקה דמעיקרא לומר השתא מת משום דיש סיבה נפילת הגל עליו וסמכינן על זה לעשות פסח שני וכ"כ נה"ך ביו"ד סימן שצ"ז ותב"ש במועד קטן ומכ"ש לענין חזקה דהשתא: עב

אחד נשא אשה וישב עמה שבע שנים ולא ילדה ורוצה לגרשה ובא בטענה דמאיסה לו וגם רוצה לקיים פרי' ורבי' והאשה אינה רוצה להתגרש ויש אנשים האומרים לפי אומדן דעתם האשה יותר מארבעים שנה והורה רב אחד להתירו מחדרגמ"ה משום דבפי"נ איתא דאמר רב חסדא ניסת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים בת עשרים יולדת עד ארבעים בת ארבעים שוב אינו יולדת והוא שם דף קי"ט ע"ב לכן משום מצות פ"ו יש להתיר לו: