תשורת ש"י מהדורא תנינא תקיט

לגבי ש"ש בחו"מ סימן ש"ג דזאב אחד אינו אונס דיכול להציל וא"כ אין לתלות טריפת הזאב ביום דהרועה היה מציל ומבריחו: סט

שאלת עמ"ש בערך ש"י עיו"ד סימן שכ"ד לתרץ קושיית נא"ד על ר"ש ורא"ש דכתבו דלא בטל משום דעבידי לטעמא דהרי מ"מ הוא רק מדרבנן והוי מחויב על פטור וכן קשה עמ"ש בש"ע דככרות ל"ב משום דהוי דבר חשוב ותרצתי משום דיש בהו שתי איסורי דרבנן דטבל במינו במשהו ומעמיד או דבר חשוב ג"כ אמרו חכמים דלא ליבטל דחשוב כדאורייתא כמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין עיי"ש ושאלת מהמג"א בסימן קצ"ט סק"ז דקטן בן יג"ש ולא נבדק אחר שתי שערות אינו מוציא גדולים בבהמ"ז והרי קטן ממש מחויב בבהמ"ז מדרבנן וכשנעשה בן יג"ש נתוסף עוד חיוב מדרבנן משום חזקה דרבא שמא הביא ב"ש וא"כ יהא כדאורייתא

תשובה היכן נזכר דהוסיפו רבנן עוד חיוב בהמ"ז על בן יג'ש כיון דבלא"ה כבר מחויב מדרבנן וכה"ג הקשה ב"י ביו"ד סימן פ"ז על הטור

ואאת"ל דיש בזה חיוב נוסף מדרבנן דנכלל בכל ספק דאורייתא דאמרו רבנן לחומרא לדעת רמב"ם וגם לשאר פוסקים הכא דיש חזקה דרבא אינו רק חומרא דרבנן דלא נסמך על החזקה מ"מ כיין דגם להיפך החמירו לבן יג"ש ולא נבדק אם הביא ב"ש לענין חליצה ולקידושין אם קידש אשה ובא שני וקידשה דצריכה גט משני דשמא ראשון עדיין קטן הרי לענין דאורייתא החמירו שלא לסמוך על חזקה וכדאיתא באה"ע סימן קס"ט ס"י ממילא ליכא לצרופי לומר דהוי כדאורייתא כיון דאמרו נמי שלא יחשב כגדול לקולא ועמ"ש בערך ש"י עיו"ד ר"ס ק"א

ומה שהקשה על לב"ש שפסק דבארשט שהחמיצו בשאור של טבל בפחות מששים יכול להפריש עליו ממק"א דטכ"ע דאורייתא אבל כשיש ששים דאסור רק משום מעמיד דרבנן א"י להפריש ממק"א דהוי מחויב עה"פ והרי הוא עצמו פסק בסעיף קכ"א דעיסה שנילושה במי פירות דהוי ספק אי חייבת בחלה אינו יכול להפריש עליה ממק"א דשמא פטורה מחלה ואסור להפריש מחיוב עה"פ והא דעת מחבר וכ"פ דחלת ח"ל אפילו בא"מ בטל ברוב אף דרמ"א מביא חולקין עדיין הוי ספק וא"כ גם כשאין בבארשט ששים איך יכול להפריש עליו ממק"א ופשיט דגם טבל דח"ל בטיל ברוב בזה"ז דמ"ש מחלת ח"ל את"ד

הנה נעלם ממנו מ"ש הש"ך בסימן שכ"ג סק"ו דאף דפליגי בחלת ח"ל אי בטיל ברוב מ"מ בטבל כ"ע מודו דלא בטיל עיי"ש וודאי ל"ש בין במינה בין שלא במינה כיון דהקולא בחלת ח"ל דאין לו עיקר מה"ת ומ"מ לטבל לא בטיל אף דג"כ אין לו עיקר מה"ת ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סימן קע"ב כתב נמי דאף לאלו הסוברים דחלת ח"ל בטל ברוב אף לאכילת זר אבל טבל לחלת ח"ל אף שהוא רק דרבנן כמו חלת ח"ל הרי הוא כשאר איסורים והוא פשוט ממשמעות כה"פ וכן הוא להדיא בש"ך סימן שכ"ג סק"ו ועיי"ש בב"ש דמיירי במין בשא"מ ומ"ש אתה לחלק בין מב"מ למבשא"מ דמב"מ כהיתרו כך איסורו גם טבל לא בטיל משא"כ מבש"מ הוא כלפי לאיי דטעם כהיתרו כך איסורו אינו רק אסמכת מדרבנן משא"כ טכ"ע בשאר איסורים דאורייתא וכתב הב"ש עוד שם דטעמא לא ידענא כיון דבין טבל ח"ל ובין חלת ח"ל תרוייהו אין להם עיקר מה"ת ועוד דבדמאי מצינו אפכא דלא גזרו על תערובת דמאי כדאיתא בפ"ק דחולין ד"ו משא"כ תרומת מעשר דמאי עיי"ש ול"נ דבשלמא חלת ח"ל כיון דתקנו שלא להשכיח תורת חלה מכיון שהפריש הרי עשה זכר לכן לא החמירו עוד לענין ביטול משא"כ טבל שלא עשה בטבל זה הפרשת חלה ומה שהקשה מדמאי אין לדמות גזרת חכמים זל"ז כמ"ש תוס' בר"פ כל הבשר וכעין זה איתא מפ"ז דעירובין דף ה' ע"ב דאר"י בד"א בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב בכל שהוא ולא אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקת והיינו כיון דבתחלה קיים המצוה כבר עשה זכר לכן הקילו בסוף ואפי' להפוסקים דס"ל לת"ק דר' יוסי פליג וס"ל דגם לבסוף צריך שיעור וס"ל כת"ק היינו משום דריב"ל אמר בירושלמי פ"ז דעירובין הלכה ט' מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום וכתב מראה פנים שם דריב"ל טעמא דת"ק מפרש דהאי טעמא שייך גם בנתמעט דע"י כך יתרבה השלום עיי"ש ולכן לענין חלה דנמי טעמא משום דלא תשכח ואף דבבכורות דכ"ז אמר ה"ט לענין חלה שניה מ"מ גם כל עיקר תקנת חלה בח"ל י"ל משום שלא תשכח תורת חלה וכמ"ש ריט"א בפ"ד דבכורות דף ל"ה בד"ה גרסינן אהא דתרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דלא תקנו תרומת ח"ל אלא לענין הפרשה לבד כדי שלא תשכח תורת תרומה עיי"ש לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות בכורים הלכה זיין ובש"ע יו"ד סימן שכ"ב ס"ג מפרישין חלה בח"ל מדברי סופרים כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל הרי דלאו דוקא חלה שניה לבד משום שלא תשכח אלא סתם כל מצות חלה שמפרישין בח"ל הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל: ע

הקשת עמ"ש בערך ש"י יו"ד סימן נון דבספק יש להתיר הגבינה משום דחלב טרפה אין בו מלקות משא"כ הבשר וגם על מה שכתבתי לך דמהרמ"ל בסימן ק"ד התיר רק החלב והגבינות ולא גוף הצאן והקשת כיון דהחשש דרוסה על הצאן והחלב אי אפשר לאסור הבשר ולהתיר החלב דיש לחוש דאתי לזלזולי כמ"ש מג"א בסימן קפ"ד בשם מהרש"ח. אתה חושב דזה הלכה פסוקה ולית מאן דפליג והרי בא"ר שם הביא מן הלח"ם פ"ב דברכות דלית לו הך סברא וגם רש"ל בתשובה מ"ד כתב דלא חיישו רבנן לזילזלא רק בברכת הטוב והמטיב בזמן הש"ס דהפועלים לא ברכו אותה

ועוד גם המרש"ח ומג"א לא אמרו אלא לענין חיוב דרבנן משא"כ אם שניהם דאורייתא רק אחד יש בו חיוב מלקות ואחד אינו רק איסור דאורייתא בזה י"ל דלא חיישינן שיזלזלו וכדמחלק ביבמות דף לו ע"ב

ובענין עובדא דמהרמ"ל בלא"ה י"ל עד כאן לא חשו מהרש"ח ומג"א לזלזולא רק בנידון דדהו דמסופק אם בירך בהמ"ז ואם יחויב לברך עד הטוב ולא יותר דניכר הדבר משום דהטוב רק