תשורת ש"י מהדורא תנינא תקיז

להוציא את הקהל ידי חובתם המלובש צמר בשבת אבל ברכו זה אינו חיוב הקבוע בכל מקומות רק מדות חסידות שנו כאן

ולכאורה יש לומר דדוקא תקנה בענין ממון אמרינן כל ספק בתקנה העמידהו על ד"ת משא"כ אם התקנה בעניני פרישות דהוי ספק איסור וכן מחלק הטו"ז ביו"ד סימן רכ"ח סל"ג סקמ"ב לענין אם חלה שבועה שלא לכנוס בתקנת הקהל דאם התקנה בענין ממון חלה השבועה אבל אם התקנה למגדר מלתא דעברה אין השבועה חל כי כח ביד הצבור מן התורה לעשות גדרים לעברות כההוא דסעיף ס"ט עיי"ש אמנם י"ל דלענין ספק שאני אף דיש כח ביד הצבור לא עדיף מכל גזרות דרבנן דלהם נמי ניתן הכח משום ושמרתם את משמרתי אם לא עשו הצבור התקנה בחרם דאזי ספק חרם לחומרא וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"ב ס"ט הובא בב"י יו"ד ס"ס רכ"ח דדוקא הסכמה ותקנה שנעשה בחרם אם היה בלשון ההסכמה ספק ראוי להחמיר ועוד דאין זה גדר דעברה כיון דלא אסרו גם בחול וגם שאפילו שלא בפני התבה לא ילבשו צמר

ועוד אפשר שאני צבור מכל העיר דהממונים כב"ד הגדול וכמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"ג סימן תי"ז דהיחידים משועבדים הם לצבור כמו שכלל הקהלות משועבדים לב"ד הגדול או לנשיא כל כך יחיד משועבד לצבור שבעירו עיי"ש אבל אם רק נפרדים בבית התפלה להתפלל בפני עצמם אבל בכל שאר ענייני צבור משותפים עם כל בני העיר אזי חין דין בהמד"ר או בהכנ"ס זה רק כיחידים בעלמא ואין תקנתם וגזרתם על בני הכנ"ס או בהמד"ר זה חמיר כדין תורה

אך מ"מ י"ל דעכ"פ קבלו על עצמם פרישות וחסידות זה והוי כנדר דסתם נדרים להחמיר ועוד כיון דתקנו דהלובש צמר לא יעמוד לפני התבה בשבת י"ל דאין בזה ספק דודאי נכלל גם יא"צ כיון דרוצה להוציא הצבור בברכו זה אבל גם זה לא תברא לפימ"ש בפר"ח מט"א ח"א שאלה פ"ז בש"ץ שלא היה מרוצה לקצת אנשים המתפללים באותו בהכנ"ס ולכן תפלתו אינה מקובלת שהש"ץ צריך מרוצה לכל ע"כ קבלו עליהם שלא יקבלו ש"ץ זה מהיום והלאה וקבלו עליהם שלא יוכל ולא יורשה שום גברא מהם להכנס בבית הכנ"ס שלהם להתפלל כל עוד שהוא ישרת בקהלנו וכ"ז קבלו עליהם ע"ד היותר מחמיר מבלי שיוכלו לחזור בהם והשיב בפמט"א דקבלה אינו כנדר ממש וגם נדר על דבר שאין בו ממש וכניסה והליכה הוא דבר שאין בו ממש אינו חל רק מדרבנן וכיון דקבלה קיל מנדר ממש א"צ התרה כלל כ"ש בהיות הקבלה בדבר הרשות חד שלא מצינו משום אחד מהפוסקים שהצריך התרה בקבלה לבד בשוא"ת וגם ראיה מהמבי"ט ח"א סימן רנ"ו על מי שקיבל עליו שלא לעשות דבר אחד דא"צ התרה אם לא מחמת שכן נהג את"ד ומדכתב הפרמט"א כ"ש בהיות הקבלה בדבר הרשות משמע דאפילו היה בו קצת להאי דמצוה ג"כ א"צ התרה אלא דנידון דידי' קרוי דבר רשות אף דעשו מחמת דאינו ראוי להיות ש"ץ מחמת דקצת מהקהל אין מרוצים בו וא"כ ה"נ נ"ד דאין בתקנתם שום מצוה כיון דלא קבלו על עצמם שלא ללבוש כלל בגדי צמר מחשש שעטנז או שגם בחול לא יעמוד בפני התבה בבגדי צמר ועיין בחת"ס חא"ח סט"ז דאין בזה שום חילוק בין לובש שלא בשעת תפלה ללובש בשעת תפלה או עומד בפני התבה דאם חושש לספק שעטנז הרי אוסר עצמו הבגדים הללו גם שלא בשעת תפלה ועוד דמשמע מפרמט"א דאפילו היה בזה קצת מצוה א"צ התרה וכמ"ש ובשו"ת תשורת ש"י סימן רפ"ד הבאתי משו"ת שמש צדקה סימן ה' וסימן וא"ו חילק בין אם קיבל עליו שלא לעשות אף דהוא דבר מצוה א"צ התרה ואם קיבל עליו לעשות צריך התרה והתו"ח חילק עוד בין קבל עליו ליתן צדקה וכדומה דהוי כהקדש משא"כ שאר דבר מצוה א"ל נדר או נשבע א"צ התרה

ואי משום דקהל זה נהגו בזה מצד חסידות ופרישות דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור דאי אתה רשאי להתירם בפניהם כדאיתא ביו"ד ר"ס רי"ד ובש"ך שם סק"א דנהגו מחמת סייג וגדר ופרישות וכ"כ המבי"ט שם דצריך התרה מ"מ התינח דנהגו שלא יעמוד לפני התבה להתפלל דזה נהגו בכל אדם אבל יא"צ דנהגו שיאמר קדיש וברכו ועדיין לא נזדמן להם יא"צ בשבת הלבוש בצמר שימחו בידו ואף לא שכיח שלש אלה יא"צ בשבת ולבוש בגדי צמר בבית הכנסת שלהם ודבר דלא שכיח אינו מנהג כדאיתא בהגהות חו"מ סימן של"א סס"א ואפשר בכה"ג לא היו מוחים לדחותו מלזכות נשמת הוריו כמנהגם בכל יא"צ א"כ זה לא הוי בכלל אחרים נהגו בו איסור כיון דבגון זו לא נהגו עדיין איסור והרי עתה שנזדמן שואלים הלכו בו ואם היה מנהג היו יודעים דגם על זה תקנו או נהגו

ועיין ברכ"י יו"ד סימן רי"ד דין א' הא דדברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם פשוט שאינו אלא מדרבנן כדאיתא ברא"ש פרק מקום שנהגו וז"ל כמה בטלני איכא בשוקא משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת הוי ליה לעשות מלאכה עמהם דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית בו איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל ונ"מ לענין ספיקא אם הוא מנהג או לאו יש להקל דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל מהר"ש הגדול והרי ה"נ עכ"פ לא עדיף מספק מנהג לענין יא"צ בשבת לדחותו מלומר ברכו

ועוד הרי משום דגדול השלום מותר לעבור על מנהג ונידון דידן ודאי לא אפשר בלא מחלוקת דחזינן בעלי יא"צ להוטים מאד לזכות או"א אז בכל מה דאפשר בענייני הקדשים ולעמוד לפני התבה והרי איתא במשנה רפ"ג דתמיד דהפיסו מי שוחט אע"ג דשחיטה כשרה בזר תקנו בה פייס לכהנים דתחלת עבודת התמיד היא וחביבה לו אי לא יטילו פייס אתי לאנצוי עלה וא"כ איך יתכן שיתקנו אפכא דבר דודאי אתי לקטטה ח"ו

וגם כל זמן דלא נהגו עדיין בזה לדחות היא"צ מלומר הברכו אין ראיה ממה שנהגו שלא יעמוד לפני התבה הלובש צמר בשבת דיש לנו לומר רק בזה נהגו ולא בזה כיון דיש טעם לחלק אף דהוי כתרתי דסתרו וכמו שכתבתי בשו"ת תשורת ש"י סימן רצ"ו ראיה לזה מפא"ט דף מ"ט בהא דחלב דאייתרא דבני א"י אכלי ובני בבל לא אכלו אף דלכ"ע חלב טמא אינו סותם מ"מ גם לבני בבל סותם מ"מ כיון דלא ראה ר"נ שנהגו גם שלא לסתום לא חש לומר דכיון דנהגו בו איסור א"א רשאי להתירו בפניהם: