תשורת ש"י מהדורא תנינא תקיג

ז"ל אלא כיון דמקבלת הזרע ברחמה ליכא השחתה כלל ובדרישה אהע"ז סימן ה' כתב דאפילו אשה שיש לה בעל מותרת לשתות כדי שלא תלד ואין האיש מצווה לגרשה וכן ראה שפסקו הלכה למעשה באשה שהקשת לילד שהתירו לה לשתות כוס של עקרין

ואין לומר דמ"מ הרי משחיתה הזרע ואפשר היה נולד מן הזרע וולדות והוי כשופך דם אדם וכדאיתא בר"פ כל היד דזה אינו דהרי עדיין לא נוצר הולד והורג עובר במעי אשה אין שם רוצח והורג נפש עליו כמ"ש סמ"ע בחו"מ סימן תכ"ה וכ"ש קודם ארבעים יום ליצירת הולד דמיא בעלמא רק לכתחלה אסור וכמ"ש חו"י סימן ל"א וא"כ משום סכנת האשה ושלא יצטרך לגרשה ותשב עגונה כל ימיה אין לך דיעבד גדול יותר מזה וכמ"ש בפסקי מהרי"א סימן ק"צ דחולה שא"י לעמוד בשעת חליצה יכול לחלוץ מיושב דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דעבד והובא להלכה באה"ע סימן קס"ט סי"ב והרי יכולה שלא תחלוץ אע"כ כדי שלא תשאר עגונה חשוב דיעבד וכ"ש שלא נצריכה להתגרש ולהשאר עגונה לכן בנ"ד נמי מותרת לעשות משיחה זו ותשב עם בעלה והרי גם במוך יש כמה מתירין כדאיתא בשו"ת אחרונים ועיין פ"ת לאהע"ז סימן כ"ג סק"כ ובלאה"נ נראה דגם לכתחלה ליכא איסור

תדע דאם היה חשש משום דמוציא זרע שהיה ראוי להוליד וע"י משיחה זו נשחת הזרע והוי כשופך דם א"כ למה מותרת לשתות כוס עיקרין ולמה מותר לשמש עם קטנה ואיילנות חשש זה להיכן אזיל אע"כ דגם לכתחלה לא חשו לזה היכא דאינו משחית דרכו על הארץ אלא מקבלת האשה כיון דאין חוטפין החיצונים את הטפה ואין זה כהורג בניו כיון דהאיסור רק משום דחוטפין החיצונים דנקראים מתים כמ"ש בזהר פ' בראשית די"ב ע"ב דסט"א נקרא מות ובכונת האגדה לפסח דהקליפות נקרא מת כמ"ש שם בפירש מלת מתבוססת ובזה יתאחדו דברי האריז"ל עם הגמרא דר"פ כה"י

ותלי"ת מצאתי אח"כ בשאילת יעבץ ח"א סימן מ"ג דאיסור הוצאות שז"ל רק במערה לאשפה ומוסיף בכחות הטומאה ומכחיש בפמליא של מעלה כידוע מחכמי האמת בעלי הקבלה שעל כרחינו אנו צריכין לדבריהם בענין עון זה ותדע משלש נשים המשמשות במוך ויתרה עליהם הזקנה שבכולן אין איסור לנושאן אעפ"י שמוציא זרע לבטלה אלא ודאי לא מיקרי לבטלה כי אם כששיחת ארצה ומטעם הנזכר אעפ"י שאין הזרע ראוי להוליד ממנו וולד אמנם דעת לנבון ניקל שעכ"פ יש איסור לכתחלה בהשחתתו מפשטא דתלמודא אף שאין חייב על העוברין וכן להשחית זרע שנקלט במעי האשה אעפ"י שעדיין לא נתעברה ממנו ודאי אסור שלא לצורך כדמוכח מדלא שרי לשמש במוך אלא שלש נשים דוקא עכ"ל ובשו"ת אמרי א"ש סימן ס"ט בחיו"ד כתב היכא דאינו ראוי להוליד אין בהוצאות זרעו איסור מן התורה עיי"ש: סג

שאלת עמ"ש בשו"ת תשורת ש"י סימן רי"ז להתיר למכור לנכרי הולד שנולד מבהמה דעלמא ואביו בן פקועה יען שלדעת הפר"ח שיטת הרי"ף ורמב"ם דארבע סימנים אכשר רחמנא ורמ"א פסק סוף סימן נ"ז דספק טרפות דספק טרפה ויש מכשירין מותר למכור וע"ז נפלאת הא הש"ך שם העלה דדוקא כשיש צדדין בלא"ה ולומר שאני היכא דגם לדעת האוסרין הוא ספקא דדינא זה דוחק ע"כ

הנה כבר כתב תה"ד עצמו בסימן קע"ח בדבר דאית בו פלוגתא דאמוראי או דרבוותא לעולם אמרינן לענין מכירה לגוי דגזרה מדרבנן הוא הלך אחר המיקל דלא דמיא ספקא בפלוגתא לספקא דגוף המעשה מק"ל ואף דסיים וצ"ע בהרבה מקומות בתלמוד בענין זה מ"מ בשו"ת נחלת שבעה שאלה נ"ב העלה נמי הכי לחלק ושם בסי' נ"ד הקשה מ"ש ספקא בגוף המעשה מספק פלוגתא וחילק דאם יש לברר לאלתר אסור למכור לנכרי וכ"כ בסימן מ"ט ובהגהות רעק"א על השפתי דעת בסימן נ"ז סקנ"א רמז לעיין בשו"ת הללו

אמנם להבין החילוק בין ספק פלוגתא לספק בגוף המעשה הוא דיש שני טעמים בהא דספק איסור אסור למכור לנכרי אף דאינו רק גזרה שמא ימכרנו לישראל והוי ס"ס חדא כמ"ש מהרי"ט והובא במג"א ריש סימן תס"ז ופר"ח בסוף כללי ס"ס משום דאסור לעשות ס"ס בידים ובספר בית מאיר ליו"ד ס"ס ק"י בהנ"ב על פר"ח סימן י"ח דחה ה"ט דבתוס' זבחים דף ע"ב בד"ה נתערבו ובהר"ש פ"ג דערלה מבואר דמותר למיעבד

עוד יש טעם משום דכשנולד הספק טרפות החלטנו לאיסור והוי כודאי איסור וטעם זה מוכרח בהש"ך בסימן נ"ז סקנ"א שכתב דהא דהיקל תה"ד למכור משום דיש לו תקנה בבדיקה והוא תמוה הא כשימכור הנכרי לישראל לא יבדקנו דהא א"י כלל אם הוא ספק דרוסה ועכצ"ל כמ"ש בהגהות רק"פ זלה"ה דכיון דאפשר בבדיקה לא נעשה כודאי איסור משא"כ אם ליתא בבדיקה נעשה כודאי איסור גם דעת קדושים בסימן נ"ז סק"ט ט"ז ס"ל טעם זה וכמ"ש מקדש מעט שם סכ"א וכתב לפ"ז נימא טפי דבספק פלוגתא שרי למכור דהא ספק פלוגתא לא שייך לומר נעשה כודאי בשביל שנודע קודם ספק השני דהא ספק פלוגתא קבוע וקיימא ועיין משב"ז בסימן זה סס"ק י"ד עכ"ל ועיי"ש בד"ק שכתב וז"ל לגבי שמא ימכרנו ליהודי י"ל דקיל אף ספק בשחיטה ונודע קודם ספק שני כי חשש שמא ימכור אולי רק דרבנן עכ"ל ומ"ש אולי רק דרבנן קשה דהרי בתה"ד שם מבואר דאינו רק גזרה דרבנן וכן תמה עליו בדברי אברהם וכן מבואר בתוס' פ"ק דשבת בד"ה בבא דרישא דאיסור דרבנן הוא דחייב להפריש ישראל מאיסור והובא בבית מאיר שם בסימן ק"י בהנ"ב שעל הפר"ח דזה רק חיוב דרבנן שלא יוכשל ישראל על ידינו עיי"ש אך צל"ע הא כל ישראל ערבים א"כ אסור מן התורה

ועיין נקה"כ ביו"ד סימן נ"ז שכתב על הש"ך סקנ"א במ"ש דאין ראיותיו של תה"ד מוכרחת דמשמע מדברי הש"ך דספק פלוגתא לא מיחשב ספק לכן אין להתיר למכור לנכרי דיצטרף עוד ספק שמא לא ימכור לישראל וע"ז השיג נקה"כ דמדברי ב"י סימן נ"ט ומדברי הב"ח שם משמע דספק פלוגתא הוי ספק ומצטרף לספק אחר שיהא ס"ס עיי"ש וגם בתורת השלמים בדיני ס"ס במחודשים כתב דס"ס דפלוגתא עדיף מס"ס דגוף המעשה ונסתייע ג"כ מן נ"ש סימן נ"ב הנ"ל וכתב טעם משום דיש עמוד לסמוך עליו: