תשורת ש"י מהדורא תנינא תקי

ומסיק בנה"מ בדיני תפיסה לחלק דאם הספקות שמא לא נתחייב אין מוציאין ממון בס"ס אבל אם ודאי נתחייב רק הספקות בפרעון אז מוציאין בס"ס וכן פסק במאזניים למשפט סימן ט"ז בדיני תפיסה דאם הספק בפרעון מוקמינן החייב בחזקתו ומהני ס"ס עיי"ש ולי נראה ראיה ברורה לזה ממלחמות ד' רפ"ב דכתובות שהביא מהירושלמי דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ אם יש חזקה ורוב מוציאין ממון עיי"ש לכן ה"נ בספק פרעון מהני רוב כיון דיש ג"כ חזקת חיוב לומר דלא נשתנה ממה שהיה מעיקרא וכן ס"ס דהוי כרוב ואפשר עדיף מרוב כמ"ש בשו"ת רשב"א סימן ת"א מועיל לענין ספק פרעון להוציא ממון מחזקתו ולפ"ז הכא דכבר נעשה הגט והשליחות בהכשר ועתה נולד ספק אם נשתנה ונתבטל יש לאוקים על חזקתו דמעיקרא ומהני ס"ס וממ"נ אם גם בספקא דדינא אמרינן דמהני חזקה הרי יש חזקה דמעיקרא דהכשר הגט והשליחות לא נשתנה ואם בספיקא מחמת הדין לא סמכינן על החזקה דמחמת החזקה לא ישתנה הדין א"כ גם האשה לא מגרע לה חזקת א"א ומהני רובא או ס"ס דהא דמחמירין בדבר שבערוה שלא יועיל ס"ס או רוב הוא רק משום חזקת א"א וכמ"ש בבית יעקב שם שו"ר בב"מ סימן קמ"א סעיף סמך שכתב דהגט בחזקת שאינו מבוטל והאשה בחזקת א"א ובתוס' פרק הא"ר כתבו בד"ה הבא עליה בא"ש באופן דשייך חזקה מול חזקה הוי כלא איתחזיק

עוד יל"ע בזה שהאגרת כתב אחר דאין הבעל יודע לכתוב אם לא ניכר חת"י הבעל מהיכי תיתי להאמין לאחד שצוהו הבעל לכתוב אלה הדברים שהוא מושך בחזרה משפט הגט אף דכתב בתו"ג סימן קמ"א סעיף סמך אם שלח שליח לבטל הגט נראה דאין צריך עידי שליחות דדוקא להוציא מחזקת פנויה או מחזקת א"א חשיב דשב"ע ובעי שנים אבל הכא שעדיין לא נתגרשה והשליח אומר שאין גט זה ראוי להתגרש בו שנתבטל כשאר איסורין דמי דנאמן עד אחד עכ"ל מ"מ נראה דהיינו דוקא שלא נשבע הבעל שלא יבטל אבל אם נשבע הרי כשמבטל נעשה פסול לעדות ולשבועה ואין אדם נפסל רק ע"פ שני עדים וכדאיתא בחו"מ סימן ל"ד סכ"ה ובברכ"י שם הביא מרשב"ץ ח"ב סנ"ה דאין ע"א נאמן על חברו שנשבע לשקר לפסלו וה"נ אם נאמין לו נפסל הבעל אף דהוי שבועה דלהבא מ"מ כשעשה מעשה נפסל כמ"ש הריב"ש והובא בב"י וש"ך סל"ד ס"ה ועיי"ש בפ"ת ואפילו נימא דאשלד"ע ופטור משלחו מ"מ חייב ביד"ש כדאיתא בקידושין דף מ"ג ובחו"מ סימן ל"ב ס"ב וכ"מ שחייב בדיני שמים נעשה פסול לעדות כמ"ש המאירי שבאס"ז פרק הכונס בריש הפרק בד"ה אלא לחבריה

ואף מעיד על הבעל שנשבע דאינו ועבר על שבועתו לפוסלו רק מעיד ששלחו לבטל הגט והשליחות מ"מ כיון דידוע לכל שהבעל נשבע ואם נאמין לזה שהבעל שלחו ממילא נפסל הבעל ולא שייך בכאן לומר פלגינין דיבורו דבשלמא בפלוני רבעני לרצוני נאמן רק שפלוני רבעו ולא לרצונו דאדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר אבל כאן אם שלחו לבטל הגט והשליחות ע"כ נפסל הבעל ואי אפשר להפריד הדבר להאמינו על הביטול ולא על פסולו של הבעל דהוי תרתי דסתרי בחד דבר ממש והוא כמ"ש הב"ש בסימן קנ"א סק"ב דלאחר שנשאת או נתארסה לשני והבעל מראה שהגט אצלו דאינו נאמן לאסרה על השני אין צריכה גט מראשון כיון דאינו נאמן לאבד זכות של שני תו אינו נאמן ולא פלגינין דיבורו בכה"ג עיי"ש וכ"ש לפי מה דאיתא בב"ב דף קל"ד ע"ב דבחד גופא לא פלגינן והתוס' בפ"ק דסנהדרין דף טית ע"ב החזיקו בסברא זו דבחד גופא לא פלגינן לכן עדים שאמרו כת"י הוא זה ואנוסים מחמת ממון היינו אין נאמנים דאאמע"ר ולא פלגינן לפסול השטר ולגבי עצמו לא ליהמנו כיון דהוא בחד גופא ה"נ לומר שביטל הבעל הגט נאמן העד ולפסול את הבעל מחמת דעבר על מה שנשבע לא מהימן דהוה בחד גופא והכא כ"ש דהתם י"ל פ"ד ולא מהימנו מה שסיימו מחמת ממון וליהמנו בדיבור אנוסים היינו לבד משא"כ כאן מי אפשר לפלוג דיבורו כלל ועיין באס"ז בכתובות דף ח"י מ"ש הרא"ה דאין לומר פ"ד רק בתרי עניינא שאין קשורים זה בזה

ומכח זה צ"ע מ"ש תשב"ץ שם בעובדא דיליה ראובן טענו עליו שאמר דברים נגד הזקן וקם והחרים עצמו בבה"כ ונשבע בס"ת עד"ר בפני הקהל שלא אמר מעולם אותם הדברים לשום אדם וקם שמעון והכחישו בפניו ואמר כי אליו אמר אותן דברים וכי בשקר נשבע וקם ראובן והכחיש לשמעון ונסתפק השואל אם נפסל ראובן ע"פ שמעון והשיב דאין עד אחד נאמן לפסול כדאיתא בפז"ב גבי בר חמא דקטל נפשא ולענין מי שלבו נוקפו אם צריך להתרחק מראובן כדין מנודה הא מלתא אסורא היא ועד אחד אינו נאמן באיסורין אם הלה מכחישו את"ד ולפימ"ש אפילו יהא ע"א נאמן באיסורין מ"מ בעובדא דידיה כיון דא"נ לפוסלו לראובן לומר דנשבע בשקר ממילא אינו נאמן לחוש לדין מנודה להתרחק מראובן דהא אם ראובן נשבע באמת אינו מנודה ואם שקר נשבע בעדות שמעון הרי ראובן ג"כ פסול ואין לתרץ דלא אמר זה אלא למי שלבו נוקפו אף דבאמת אין שמעון נאמן מ"מ חושש ולבו נוקפו שמא האמת עם שמעון דא"כ מה פעל דע"א אין נאמן באיסורין בהכחשה

וי"ל דאה"נ דמשום דלא מהימן לפסול האיש תו ל"פ דיבוריה ולא מהימן אפילו לאיסור ותשב"ץ השיב במה דפשוט יותר ומבואר להדיא ברמב"ם דע"א א"נ לאסור כשהלה מכחישו

אי נמי דאם מהדין נאמן היה לאסור אפילו כשהלה מכחישו ויש חזקת היתר כגון נתנסך יינך ע"כ היה צ"ל משום דהבע"ד עצמו נוגע והעד אינו נוגע וחזקה א"א חוטא ולא לו ודאי קושטא קאמר ולפ"ז מה דאין עד אחד נאמן לפסול גברא גזה"כ הוא וחידוש אין לך בו אלא חידושו דלפסול גברא לא מקבלין עדותו אבל לענין איסור מהימן אף דסתרו אהדדי א"נ נהי דגם בזה לא מקבלין עדותו מ"מ כיון דבעלמא מהימן אפילו בהכחשת בע"ד לענין איסור ומשום חזקה דאא"ח ולא לו נהי דאם מעורב בזה עדות על האיש לפוסלו לא מהימן כלל מדינא מ"מ מי שלבו נוקפו יש לו להחמיר לעצמו לענין האיסור כיון דאלים נאמנות העד לכן השיב דבעלמא נמי אין נאמנות להעד באיסור לבד כשבע"ד מכחישו ולא אמרינן נוקי גברא נגד גברא ויהא ספק איסור תורה

ואין לומר דהכא אין השליח מעיד רק דהבעל שלחו לבטל אבל אינו מעיד שהבעל נשבע שלא לבטל וי"ל דנאמן על מה שמעיד לבד דזה אינו דהא בס"פ קמא דמכות דהעדים קרובים לערב ורחיקי