תשורת ש"י מהדורא תנינא תקו

ופרשו כל המפרשים דאיצא השער קאי הרי להדיא דאף לענין קיום המקח דאם יצא השער מקבל מש"פ ומטעם דמעות לא קני ואם קנו בקנין גמור אזי כל אחד איני יכול לחזור את"ד הפ"מ ולע"ד בחנם תמה דבגמרא דף ע"ד אמר לסוף זל נדוניא ודייק לסוף דאז כבר היה מוכן הנדוניא ביד המוכר ורצה ליתנו ללוקח בזמן שהתנו ולא רצה לקבלם וכדפרש"י כן וכ"כ כל המפרשים ועכצ"ל כן להר"י מיגאש שבאס"ז בפ' הזהב דף מ"ז ע"ב דכתב דא"צ לקבל מש"פ רק החוזר בו אחר שכבר היו ביד המוכר לכן הרמב"ם שכתב דחייב לקנות וליתן ללוקח ואם חזר בו מקבל מש"פ דזה לא נשמע כלל מגמרא זאת דגם כשאין הפירות ביד המוכר אם חוזר בו ואינו רוצה לקנות וליתן ללוקח דמקבל מש"פ לכן הטריחו הה"מ וב"י וב"ח למצוא מקור לדברי הרמב"ם ומצא הכ"מ מהתוספתא דתני ונמצא שאין לו דהיינו גם עתה אין לו דאל"כ הל"ל שלא היה לו דהוה פירושו בשעת מכירה לא היה לו דהא להר"י מיגאש הכל תלוי החיוב רק אם עכשיו ביום שקצבו שיתן המוכר ללוקח הפירות ישנם ביד המוכר וא"כ עיקר הדבר חסר מהתוספתא אע"כ דבאמת הפירוש דנמצא עכשיו שאין לו מחויב לקנות וליתן דאל"כ יקבל מש"פ ומה שלא פירשו הרמב"ם להתוספתא דחייב לקנות וליתן ללוקח דהוי קנין גמור הוא כמ"ש לעיל דכל זמן שלא באו הפירות ליד המוכר אין לקנין על מה לחול ולא מהני מה שבידו לקנות מהשוק שיחול הקנין מקודם ובזה מדויק דברי התוספתא דתני לא כל הימנו לאבד זכותו של זה דהל"ל חייב ליתן לו אלא ר"ל דאין לפוטרו מכל וכל ולא לחייבו לגמרי ליתן אלא חייב לקבל מש"פ ואזי יפטור מליתן דהחיוב רק במקצת: נח

אשה באה להתגרש ושם אביה בפי כל איצק וא"י איך נקרא לתורה ומעריסה וחתימתו. הנה בטי"ג בש"א ריש אות יוד כתב לכתוב רק יצחק עיי"ש ונראה דהיינו דוקא אם ידוע שלא היה לאביה שתי שמות אבל אם גם זה א"י אין לכתוב יצחק דשמא היה לאביה עוד שם כגון יצחק משה וכה"ג ובפי כל קצרו וקראוהו רק איצק דזה שכיח טובא דמי שיש לו שתי שמות מעריסה ועולה וחותם בהם נקרא בפי העולם רק באחד וא"כ אם יכתוב בגט רק יצחק הוי רק חצי השם אבל אם יכתוב איצק לבד הוא עכ"פ חניכא שהכל קורין אבל יצחק אינו לא חניכא דהא לא נקרא הכי בפי כל וגם אינו עיקר השם דהא עיקר שמו יצחק משה ואם כתב רק שם אחד הוי רק חצי השם כמ"ש מהראנ"ח סימן ל"ג ובמאיר נתיבים דהוי כמי שנקרא שמעון או שמואל וכתבו בגט שם דהוי שינוי השם ממש ואף די"ל כיון דאיצק אינו שם אחר מן יצחק וכיון דנקרא בפ"כ איצק לבד הוי כנקרא יצחק לבד בפ"כ וכשר מ"מ הרי אם נקרא יצחק משה ונקרא בפ"כ רק איצק אין כותבין יצחק משה דמתקרי יצחק אלא המכונה איצק הרי עיקר חניכה שהכל קורין אותו הוא איצק ולא יצחק וכה"ג מצאתי בספר שם יוסף כלל וא"ו ס"ק כ"א כשא"י עיקר השם וצריכין לכתוב רק את הכינוי לחוד כגון שקורין אותו איצק ליב ולא נודע שם הקודש אם יצחק יהודה או יצחק אריה צריכין לכתוב איצק ליב לא יצחק ליב כיון דמתורת כנוי אתינן עלה צריכין לכתוב ממש כמו שמכנים אותו עכ"ל ואפשר דעת הטי"ג דנהי אם ידוע דנקרא לתורה יצחק משה ובפ"כ איצק יש לכתוב יצחק משה דמתקרי איצק או המכונה איצק כדאיתא בשם סעדיה ונקרא שעיה אם לכתוב דמתקרי שעיה או המכונה שעיה זה לכתחלה אבל בדיעבד אם כתב דמתקרי ישעיה כשר דבלא"ה יש שם פלוגתא עיי"ש בטי"ג ועיין בקונטרס השמות לפתחי תשובה אות סמך בשם סעדיה דס"ל דלכתחלה נמי יש לכתוב סעדיה דמתקרי ישעיה אף דנקרא בפ"כ שעיה נהי דלכתחלה אין נוהגין כן מ"מ אין לחוש שמא היה נקרא שני שמות יצחק משה לתורה ומ"מ העיקר לע"ד לכתוב רק איצק וכן בנקרא בפ"כ יאסל ולא נודע אם נקרא לתורה יוסף לבד או היה לו שתי שמות יש לכתוב רק יאסל: נט

רו"ש ירשו מאביהם חצר ובו שני בתים ויושבים בהם בלא חלוקה אח"כ רצה אחד ליסע משם לדור בעיר אחרת ולמכור חלקו לאחיו ועדיין לא הגיע לעשרים שנה ומבואר בחו"מ סימן רל"ה דא"י למכור תשובה בזכל"א חחו"מ ערך קטן הביא תקנה לזה מגדולי אחרונים להשביע את הקטן שלא יחזור בו וכנה"ג פקפק בזה דהשבועה אינו עושה קנין ואם ימות אין יורשיו חייבים להעמיד המכר והוא עצמו אם ימאן לקיים השבועה אין ב"ד יורדין לנכסיו וגם אם נשאל מותר בדיעבד לדעת ר"ת וסייעתו ושוב נסתפק בזה את"ד ואני אומר ודאי אין זה תקנה דאלת"ה מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו שלא יועיל המכירה קודם עשרים שנה מטעם המבואר בפמ"ש דף קנ"ו דלמא מקרקעי ליה בזוזי ואזיל ומזבין כל נכסי דאבוה והרי מ"מ ימכור וישבע כיון דדעתיה מיקרבא לגבי זוזי לכן נראה לפימ"ש הרשב"א בתשובה שבב"י חו"מ סימן רל"ה אפי' מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה כלום מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפילו ליתנהו להנהו זוזי חייב לשלם שכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה וא"כ אסור הלוקח לאכול הפירות בחנם דהוי רבית וכמו דאיתא ביו"ד סימן קע"ד דאם אמר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי השדה אסור לוקח לאכול הפירות דהוי ר"ק ואפילו לא התנה כך אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיה למוכר מעות וא"כ ה"נ כיון דהשבועה אינו עושה קנין לעולם דמי המכר אינו רק מלוה ואסור לוקח לאכול הפירות וכמבואר בנתיבות סימן רל"ה סק"ד ואף דהרשב"א והנתיבות לא מיירי כשנשבע המוכר שלא יחזור בו מ"מ כיון דשבועה אינו עושה קנין והמקח ממלא בטל נהי דאיסור שבועה רביע על המוכר מ"מ דמי המקח רק מלוה ואסור ללוקח לאכול הפירות דהוי רבית ומזה גופא מוכח הכי דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכדפריך בפ"ב דגיטין דף י"ז ע"ב לענין מה שתקנו זמן בגיטין

והן נסתר מחמתו ג"כ מה שהביא זכל"א שם דנהגו הסופרים לעשות שיתחייב הקטן בקנס סך מה אם יחזור בו והזכל"א הוסיף בדיליה שישעבד הקטן כל נכסיו כתקחז"ל לפרעון הקנס ההוא כדי שאם ימות לא יערערו היורשים עיי"ש ולפימ"ש ג"ז ליתא דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דודאי כיון דהבן להוט אחר זוזי ודאי יעשה כל מה שיאמר לו הלוקח כיון דאין דעתו לחזור בו אע"כ דגם זה אסור דכמו