תשורת ש"י מהדורא תנינא תקב

הרמ"א והתומים וגם לחידושי רשב"א ובחת"ס סימן ס"ה דהוי ספ"ד נהי דהחצר מוקמונין בחזקת ראובן שלא להוציא מידו מ"מ א"א לכוף ללוי ליתן כתב דזה חשוב הוצאה מיד לוי וא"א לכופו מספק ועוד נידן דידן ממש כהך דכתב על שם ר"ג דאיהו אפסיד אנפשיה דתלה מעותיו באחר ואינו יכול לכוף לשמעון להחזיר לכתוב על שם ראובן ואין ליורשי ראובן רק זכות מורישם משא"כ בנידון החת"ס נהי דהבעל נתן נכסיו לאשתו באמת מ"מ אחר מותה בחייו ממילא יורש את אשתו ומה שצוותה אשתו ליתן הנכסים ליורשיה ומחמת כן כתב הערכי ע"ש יורשיה היה הכל שלא כדין ול"ל דהבעל ויורשיו אפסידו אנפשייהו דלא מדעתם ורצונם נכתב בערכי על שם יורשי האשה וגם בלא"ה צ"ע דברי החת"ס באם יורשי האשה לא היו במעל הזה לצוות את הערכי לכתוב הנכסים על שמם למה חייבים נדוי עד שיחזור לכתוב ע"ש הבעל ויורשיו ועיין תוס' ורא"ש בהמוכר את הספינה דף ע"ז בהך דחוזר בשטר דלא ניחא לאפושי שטרי דזילי נכסיה דלפי"ז חשוב הפסד ממון ועיין בשו"ת ב"ח הישנות סל"ו דלא כפינן לאנשי לכתוב לחברו מה דבעי אעפ"י דלית ליה טעמא ועמ"ש בערך ש"י עחו"מ סימן סמך ס"ט ועמ"ש בשו"ת מהארי"ז ענזל ז"ל סכ"ח משו"ת מהר"ט די בוטין ס"ט בלוקח שדה ע"ש אחר אפילו הודיעו והודה לו לעשות שטר אח"כ אינו אלא כמפליגו בדברים ואינו חייב לעשות לו שטר כשטוען לא ניחא לי דליקום שטרא עיי"ש

וכ"ז אם לוי לא ידע שהחצר אינו של שמעון רק לפי תומו קנה מחמת שכ"כ בגרונד בואך ע"ש שמעון דזה הדין דמלכותא נעשה לתקנת בני המדינה למען לא יפסיד הקונה ויוכל לסמוך עמ"ש בגרונד בואך גם תועלת למוכרים מה שלהם באמת שימצא קונים בהרווחה גם תועלת למלוה ולוה שיוכל המלוה לסמוך על הגרונד בואך והלוה ימצא מלוים כי נכון לבם ובטוח עמ"ש בגרונד בואך ואם איזה איש הלך ברמאות לתלות מעותיו באחרים ולכתוב נכסיו על שם אחרים איהו דאפסיד אנפשיה ואין לחוש לפסידא שלו וכה"ג איתא בב"ב דף קל"ט ע"ב ס"פ י"נ ואם על צד המיעוט היה מוכרח אחד להבריח נכסיו מפני איזה גבר אלם מ"מ ל"פ בתקנה דמלכותא כמו דל"פ בתקחז"ל כדאיתא בפג"פ דף קע"ה ע"ב לענין מע"פ ומלוה בשטר דלא חלקו בין שמעו הלקוחות דזה לוה מאחר ובין לא שמעו וכן בכ"ד לא פלוג בתקנתא דרבנן

אבל אם לוי זה ידע שהקרקע אינו של שמעון ודאי בכזה לא נעשה דד"מ אדרבא יהא נידון בדיניהם כגנב אם יתברר עליו שידע וגם בתקה"ש שתקנו חכז"ל חלקו בין ידע הקונה ובין לא ידע שהוא גנוב ואאת"ל שגם בזה הוא דד"מ שיהא הקרקע של הקונה מה שלדעתי ודאי אינו מ"מ אין זה תקנת המדינה כיון דלוקח ידע לא ה"ל לקנות ואיהו דאפסיד אנפשיה וודאי כה"ג לא אמרינן דדמ"ד לכ"ע ובזה מחויב הקונה לסלק שמו מעל אותו קרקע מהגרונד בואך כשאר גלב שמחויב להשיב וממילא ישיב לבעליו כי אין לו טענה דזילותא או דזיילי נכסיה כיון דע"כ מחויב לסלק שמו כיון דבזדון עשה מה נ"מ לו אם יכתיבנו על שם ראובן או על שם אחר ועוד כיון דאתרע נאמנות שמעון אסור לחזור לכתוב על שם שמעון שלא ימסור נכסי ראובן ביד גנב

ומה שהשיב עמ"ש שם דנראה עיקר כהרמ"א דאם תקנו המלך לתקנת בני המדינה דדמ"ד מב"ב וב"מ והשיג דהתם אינו נגד ד"ת ופסק בני העיר הוא ד"ת זה אינו דהתם נמי טרם שתקנו לא היה הד"ת כן רק אחר שתקנו והעם ניחא להו הוי כד"ת וה"נ כיון דדמ"ד ונעשה לתקנת בני המדינה דמסתמא ניחא להו הוי עכשיו ד"ת דדמ"ד היא מד"ת או מדבריהם ובפירשב"ם בפחז"ה דף נ"ד ע"ב בד"ה והא א"ש דדמ"ד ז"ל כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים שרגילין להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חברו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל עכ"ל ונהי דכל שאינו לתקנת בני המדינה פליגי הפוסקים ראשונים אם דדמ"ד היינו כיון דאינו לתקנת בני המדינה מאן יאמר שבני המדינה ניחא להו אבל כשהוא לתקנת בני המדינה למה נשוי פלוגתא וצדקו דברי הרמ"א וגם בחידושי רמב"ן פחז"ה דף נ"ה כתב ממש כרשב"ם

ובתומים סימן ס"ח סק"כ כתב אהא דסופר הממונה מהמלך שטרו כשר אף דידוע דמקבל שוחדא מ"מ הפקר מלך הוא אפילו יהא שקר מ"מ כך צוה המלך והפקרו הפקר דדמ"ד ואף דהשגתי עליו לעיל סל"ג היינו דגם המלך קפיד על השוחד ולא הימניה עד"ז ואם יתברר למלך דמקבל שוחד מיד יעבירו מאומנתו אבל כאן ודאי י"ל באם הקונה לא ידע דהפקר מלך הפקר כדי שלא יפסיד הקונה שקנה לפי תומו משא"כ בעל הקרקע אזיל ברמאות ואיהו דאפסיד אנפשיה וכמ"ש גם הוי פשיעה על מה שתלה מעותיו בגברא דלא בדיק אצלו לאיש נאמן וכדאיתא בשבועות הדינין דף כ"ט ע"ב דאומרים הסירו מעל אהלי האנשים הרשעים האלה דהשבועה חלה על שניהם ופרש"י ששניהן נענשין בה שלא דיקדק למסור ממונו ביד נאמן

ואף דאין דעתי העניה מכרעת בין הרמ"א והש"ך מ"מ אם בא יבא הדין לפני דיין מומחה ויכשרו דברי בעיניו וידין ידין כמו שכתבתי אין להשיב כיון דדעת התומים ובית אפרים כהרמ"א ואיתא בב"ב פי"נ דף קל"א ע"א דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ורש"ל כתב דהדיין יכול להכריע בפלוגתא דרבוותא הובא באחרונים ובנה"מ בדיני תפיסה אות כף: נה

ראובן היה חייב מנה לשמעון ומת והיה לראובן חוב מנה אצל גוי אלם וא"א לשום אדם אפילו בהרשאה לגבות חוב זה מן הגוי רק יורש ראובן ואומר היורש איני יורש ואיני מטריח עצמי לגבות החוב לשלם לשמעון. הנה בכגון זו כבר כתבתי בשו"ת תשורת ש"י סימן תקצ"א דמחויב היורש של הלוה למטרח ולפרוע חוב של אביו והבאתי מב"ב פי"נ דף קכ"ד ומחו"מ סימן רע"ח סע"י ראיה לזה ואח"כ מצאתי בפרח מט"א ח"א סל"ד כמו שכתבתי ממש אלא דאני בעזה"י הכרחתי הדבר עוד מטעמים אחרים עיי"ש

וראיתי בפמ"א שם כתב עוד טעם מטעם גרמי דמזיק שעבודו של חברו וכמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו ולכאורה יש לדחות דשא"ה דעביד מעשה או דיבור משא"כ כאן אינו רק בשוא"ת וגם הפמ"א הרגיש בזה וז"ל וכ"ת דבנ"ד אינו ראוי לחייבו משום מזיק שעבודו מדינא דגרמי דלא דמי האי