תשורת ש"י מהדורא תנינא תצה

הגמרא כי היכא דבהאי פתחא לא אדליק עיי"ש ומכל הנהו ראיות נראה אפילו הדבר שקול לא חיישינן לחשדא ובמרחץ דחיישינן לחשדא משום דמרחץ לארוסתא לא עבדי ואין הדבר שקול אלא הכל או עכ"פ רובא אינן באריסות

ולכאורה קשה על ראנ"ח מהא דבפ"ק דשבת דף כ"א אהא דאם י"ל שתי פתחים צריך להדליק בשתיהן משום חשדא דאמר ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה מפני גזל עניים ומפני חשד ומפני ביטול עניים ומפרש מפני חשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו ופרש"י שהעוברין רואים בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתן כבר והרי התם הדבר שקול די"ל נמי שנתן כבר ומ"מ יחשדוהו אך התם נמי אפילו לא חייב רחמנא ליתן דוקא בסוף שדהו הוי מסברא מצוה מן המובחר ליתן בסוף שדהו מפני ביטול עניים שלא יהיו יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה לכן חשדי ליה דלא נתן כלל וכמו בנ"ח ובחכ"צ סימן צ"א ביאר יותר דהקשה מה אמר הש"ס ומנא תימרא דחיישינן לחשדא מ"ש דפריך הכא טפי מבכולא תלמודא דחיישינין לחשדא ועוד מאי סברא היא זו כי היכי דבהאי לא אדליק כיון דמה"ד אינו מחויב להדליק אלא באחד ותירץ דודאי החשד זה אינו חשד היודעים אלא הנהו שאר אינשי דלא בקיאי בדינא ויחשבו שמן הדין הוא להדליק בכל הפתחים משום פרסומי ניסא וכי חזי דלא אדליק בהאי פתחא יסברו שלא קיים כל עיקר מצות נ"ח דכי היכי דבהאי לא אדליק אף שאינו אלא מצוה מן המובחר באידך שהוא עיקר מצות חנוכה נמי לא אדליק ואי לאו דהחשד היה שאינו מדליק כל עיקר אף שהיו חושדין אותו שאינו מקיים מצות נ"ח כתיקנה להדליק בשני פתחים כיון שהחשד לא היה אלא בדבר קטן בשביל כך לא היו מתקנים להדליק בשניהם כיון שהחשד היא בטעות ובמקצת המצוה לפי דעת הטועים לפ"ד הטועים בדין ולכן שפיר קאמר ומנא תימרא דחיישינן לחשדא כי האי ומייתי מפאה דהתם נמי אלא החשד של טועין דהרי האמת היה שא"צ להניח פאה דוקא בסוף את"ד והנה בגמרא אמר מפני החשד שלא יאמרו העו"ש תבא מארה לאדם שלא הניח פאה מבואר כפרש"י דאוררין אותו על שלא הניח פאה כלל דאל"כ אף דיטעו דהחיוב להניח בסוף מ"מ כיון דעכ"פ כבר הניח באמצע ל"ש קללה כי האי גם הלשון שלא הניח פאה משמע שלא הניח כלל דאל"כ הל"ל שלא הניח פאה בסוף שדהו ועכצ"ל דבאמת לא חשו לחשד הטועין בדין אלא מפני שטועין בדין יחשדוהו שלא הניח כלל פאה כיון דלפי דעתם אפילו הניח פאה באמצע לא קיים המצוה כתיקנה והרי מוכח כמ"ש המטה יהודה דמפני חשד שיטעו בדין לא חיישינין ומוכח כהרמב"ם דמחמת שיטעו בדין יחשדהו ג"כ שעשה דבר שבאמת אסור מן הדין אבל זולת זה ליכא חשש חשד דידנוהו לכף זכות דמ"ש החכ"צ כיון דהחשד לא היה אלא בדבר קטן ובמקצת המצוה לא היה מתקנים אינו אלא לסניף בעלמא כיון דכתב דיטעו דחייב להדליק בשני הפתחים משום פרסומי ניסא א"כ הוא חיוב ממש כמו מי שאין לו רק פתח אחד אלא עיקר דמשום הטועים בדין לא היו חוששים לחשדא גם מ"ש הראנ"ח כיון דמצוה מן המובחר להדליק בשני פתחים אף דאינו חיוב לכן א"ל הדליק בשניהם יחשדוהו שלא הדליק אפילו באחת הוא דחוק ורחוק דלא הרבה מתחסדים אלא מקיימין מה שמחיובים מן הדין אלא ודאי שהחשד מפני שיטעו בדין שמחיוב להדליק בשניהם וכיון שיראו פתח אחד שלא הדליק יאמרו שגם בשניה לא הדליק וכצ"ל בפאה כיון דיש עוד שלשה טעמים להניח פאה דוקא בסוף לכן אם לא היה התורה מחייבו להניח בסוף נמי היו טועים לומר דמחויב להניח בסוף ומדלא עשה כן יחשדוהו שלא הניח כלל וחמד משה כתב בס"ס תרע"א קרוב לזה דיאמרו העוברים ושבים למה לא פירסם הנס גם להעו"ש מצד זה ג"כ א"ו גם מצד שני לא הדליק מוכח ג"כ משום חשדא היו טועים וסוברים דמחויב להדליק בשני הפתחים ולא הדליק לא היו מתקנים אלא משום דעי"ז יאמרו שעשה איסור מה שמחויב באמת ולא הדליק תקנו שידליק בשניהם ואף דלפירוש הח"מ י"ל שאני נ"ח כיון דלא הדליק גם בפתח שני דמחויב משום פרסומי ניסא ודאי גם בשום פתח לא הדליק מ"מ מן פאה מוכח אף דליכא הוכחת ודאי כיון דאף דלא הניח בסוף מ"מ י"ל דהניח מעיקרא ולא גזל העניים עכ"פ מ"מ כיון דיטעו אף אם לא היה כתוב בתורה שמחויב בפאה בסוף דמחויב מדינא להניח בסוף וכ"כ במראה פנים בפ"ד דפאה ה"ב דמפני הטעמים דגזל עניים וביטול עניים מחויב מדינא גם א"ל היה כתוב בתורה לכן תו לא ידונו אותו לכף זכות ויחשדוהו שלא הניח פאה כלל שו"ר בספר החיים בסימן תרע"א שכתב נמי כראנ"ח ואסברה יותר כיון דמצוה מן המובחר למהדרין להדליק בשני פתחים א"כ יראו דשאר אנשים מדליקין בשנים יטעו דמן הדין החיוב להדליק בשני הפתחים וכיון דזה לא הדליק בפתח זה לכן יחשדוהו שגם בפתח שני לא הדליק אבל מה שיטעו ויחשדוהו שעבר על הדין במה שלא הדליק גם בשניהם להאי חשדא לא חששו ועיי"ש שכתב שגם בשו"ת טורי אבן סי"ב כ"כ: נון

בעיר אחת היו ששה ליסעבטזין דהיינו מוזגי משקה שהשיגו משרי המדינה ואחד מהם ראובן ואח"כ רצו השרים ליטול ממנו הליסענטז מחמת שלא הוטב הליסענטז בעיניהם ובקושי וע"י שחדים פעל שלא ניטל ממנו רק באופן שירחיב יותר מקום המזיגה ואחר זמן יצא הדת למעט הליסענזין בכל המדינה לפי מנין הליסענטזין ובאותו עיר היה ליטול אחד ומחמת שהיה ערעורים על של ראובן ניטל ממנו אח"כ השתדל שמעון בהמצאה חדשה שיעשה קאסינא דהיינו מקום מושב שרים לשתות ולהתענג שם ולא כשאר ליסענטזין שיש שם רק לגוים פשוטים וע"י כן בעזרת השרים דשם השיג ליסענטז ועתה טוען ראובן על שמעון דמתחלה בא עליו בעקיפין אצל שרי המדינה הממונים על הליסענטזין ומסרו לכן הובא להוצאות ושחדים עד שנשאר בידו הליסענטז וגם אחר שיצא הדת ליטול אחד מהם וניטל ממנו לולא שמעון היה הוא פועל שיחזירו לו הליסענטז והוי הוא עמב"ח ושמעון ירד לאומנתו ופסיק חיותו

נראה אפילו לא יכחישו שמעון מ"מ כיון דלפי חוקי המדינה אופני הליסענטז היה מדינא דמלכותא לסלק את ראובן גם טרם שיצא הד"ת ליטול אחד א"כ בדיעבד אין חיוב תשלומין על שמעון די"ל אמת הראיתי כדאיתא בטו"ז חו"מ סימן שס"ט