תשורת ש"י מהדורא תנינא תצד

אינו מניחו לעשות בחוה"מ דהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר יום ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל ולפ"ז במכירה דאין המלאכה כלל של ישראל ליכא חשש זה

אך ברמב"ם פ"ו מה"ש כתב משום הרואים דיסברו שהוא שכיר יום וכבר עמד בזה בשו"ת מהריט צאהלין סימן פ"ו דהרמב"ם סותר א"ע דגם נ"מ לדינא לענין אם הכל יודעין שהוא קבלן דלפי הטעם דפ"ז דשבת מותר ולפי הטעם דהלכות יו"ט אסור והניח בקושיא ונ"ל דבחוה"מ ע"כ אין האיסור שיטעו הרואים דהוא שכיר יום משום דאין הבעה"ב עומד עליו דהרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ולא יעמוד עליהם דהא בחוה"מ מותר לעמוד ולראות משא"כ בשבת דאסור לעמוד על הפועלים משום ממצוא חפציך ודבר דבר כמ"ש במרדכי פ"ק דשבת דמה"ט אסור לישב ולשמור כדאיתא בערובין דף ל"ח והוא בסימן ש"ו מטעם ממצוא חפציך וא"כ אף דאינו עומד אצל הפועל יאמרו דשכיר יום הוא והא דאינו יושב אצלו משום דבשבת אסור ואף דהא נמי דשכיר יום אסור מ"מ שאני זה דאינו לפני הרואים ממש כמו אם הישראל עצמו עומד עליהם ומורא בו"ד אצלו יותר ממורא שמים ועוד שני איסורים אינו עושה רק איסור אחד עובר מפני איזה צורך והא דלא כתב דבשבת אסור משום דאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר יום ובין הקבלן הוא כיון דבשבת אסרו חכז"ל להשכיר מרחץ או כדומה אף דכל המלאכה של הגוי ול"ל בזה דאין יודעין ההפרש דבשלמא בין שכיר ובין קבלן דשניהם עושים מלאכת הישראל ובאים בשביל שכר פעולתם אין יודעין להפריש משא"כ אם הגוי שכר המרחץ לעצמו לכן צ"ל הטעם משום דיאמרו הרואים דהוא שכיר יום לכן גם בקבולת נקט הרמב"ם ה"ט משא"כ בחוה"מ לא מצינו שאסרו להשכיר לגמרי לגוי דהא כל איסור השכרה נזכר בש"ס במרחץ והרי בחו"מ אפילו ישראל עצמו מותר לעשות מלאכתו במרחץ ומ"ש הרמב"ם ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ שאין הכל יודעין לא שיחשדו שהוא שכיר יום דא"כ איך אמר שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר יום ובין הקבלן אלא הכונה שיחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם היינו שיטעו דגם קבלן חשוב שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ ממש אמנם זה דוחק קצת וגם לפ"ז אפילו כל העולם נוהגין רק בקבלנות יהא אסור לפי הטעם שאין הכל יודעין להפריש ואפילו אם נוהגין רק באותו מקום בקבלנות דעת הנו"ב סי"ב להתיר בחוה"מ רק בשבת צידד להחמיר משום אורחים דמעלמא וגם מהריט"צ מתיר אם מנהג אותו מקום עפ"י רוב לעשות בקבלות אפילו בשבת

לכן נראה לפימ"ש במטה יהודה סימן רמ"ד לתרץ סתירת הרמב"ם דבשבת עיקר הטעם קאמר דמעיקרא טעם האיסור משום שיאמרו שהוא שכיר יום ואף אם אח"כ יתגלה להם שהוא קבלן אין יודעין שיש הפרש בין שכיר יום לקבלן דאלו לא היה ענין שכיר יום כלל לא היינו אוסרין קבלנות דאף אם יטעו ולא יחלקו הרי אין חושדין אלא בדבר המותר ומה אכפת לן אם יחשבו הפתאים שהוא אסור משא"כ עכשיו שיש ענין מציאות דשכיר יום שהוא אסור מן הדין כשיטעו ויסברו דגם הקבלן דין שכיר יום יש לו אתו להתיר גם שכיר יום נמצא דשתי הלשונות עולין בקנה אחד וטעם אחד עכ"ל ולכן החליט אפילו במקום דהמנהג עפ"י רוב לשכור בקבלנות אסור עיי"ש וגם זה לא נייח לי בישוב לשון הרמב"ם דמשמע לשונו דהאיסור משום חשדא שיאמרו שהוא שכיר יום כמ"ש בשבת וגם בחוה"מ כתב דיחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ לכן צריך ביאור מה שהוסיף הרמב"ם שאין הכל יודעין להפריש לכן נראה לתפוס מקצת דברי המטה יהודה דאם אין חושדין אלא בדבר המותר לא אכפת לן לכן אם יטעו דגם קבלנות אסור לא אכפת לן אלא ביאור הדבר דמהיכי תיתי יחשדוהו הרואים שהוא שכיר יום כיון שיש לדונו לזכות דהוא קבלן וכבר אמרו חכז"ל הוי דן את כל אדם לכף זכות אלא כיון שאין הכל יודעין להפריש א"כ אפילו יהא הפועל קבלן יסברו שהוא אסור וליכא משום הוי דן כל אדם לכף זכות ממילא יכולין לחשדו ששכר שכיר יום ויחשדוהו בדבר שאסור באמת והיינו שכתב הרמב"ם בחוה"מ ויחשדו אותו דאין הלשון אומר שיטעו לומר שהוא מותר וילמדו ממנו אלא דיחשדוהו שעושה איסור וכ"כ בשו"ת חס"ל בחא"ח סכ"א דחשדא אינו חשש דילמדו ממנו להתיר אלא דיחשידוהו בעבריין ואיכא לעז ועוד דאם החשש רק דילמדו ממנו הוי גזרה לגזרה כיון דאפילו בשכיר יום ליכא רק איסור דרבנן אבל חשש חשדא הוא חשש דאורייתא כדאיתא בירושלמי וכמובא ברד"ך ומים עמוקים הבאתים לעיל סימן מם ואף דעיקר האיסור עשיית מלאכה ע"י עכו"ם אפילו בשבת רק מדרבנן מכ"ש בחוה"מ מ"מ אחר דאסרו רבנן מחויב מן התורה שלא יביא א"ע לידי חשד שיאמרו שעובר על לא תסור שאמרה תורה ולפ"ז אין סתירה ברמב"ם לענין הדין וגם טעם אחד לשבת וחוה"מ אלא בחוה"מ ביאר הטעם יותר והרבה פעמים כתבו האחרונים דרמב"ם סמך במקום אחד עמ"ש במקום אחר וכמ"ש יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות וא"ו מכמה דוכתי ברמב"ם

ולפ"ז בין בשבת בין בחוה"מ אם הכל יודעין שהוא בקבלנות או מנהג המקום שהוא בקבלנות מותר אם אין חשש לאורחים וכמ"ש הנו"ב ומהריט"צ

ולפ"ז במכירה דל"ל שאין הכל יודעין להפריש מותר כיון דהאמת דמכר מהיכי תיתי יחשדוהו שהוא שכיר יום כיון דיש לדונו לזכות בדבר שכן האמת ומשום הערמה ליכא חשש כאשר העלו האחרונים דבדרבנן ודאי מותר ואפילו בדאורייתא חלקו האחרונים על בכור שור שאסור הערמה וגם בשו"מ בכמה תשובות הביא מספר לחמי תודה דהערמה מותר

ובשו"ת הראנ"ח ח"ב סימן עין כתב על נידון דידיה ודאי כל היכא דיש לתלות לכף זכות אע"פ שיש מקום לחשדא ג"כ דנין לכף זכות ולא חיישינן לחשדא והביא ראיות מפ"ק דע"ז דעיר שיש בתוכה ע"ז אין נכנסין לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת אם הדרך מיוחד לאותו מקום אבל אין הדרך מיוחד לאותו מקום מותר וכן בפרק אין מעמידין בהא דארמלתא לא תרבי כלבא וכן בפ"ק דברכות דאסור לאדם לעבור אחורי בהכנ"ס בשעה שצבור מתפללין ואם אית ליה פתחא אחריתי לית לן בה והא דבנ"ח אם יש לה שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום חשדא דאמרי בני מתא כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק באידך נמי לא אדליק ה"ט משום דלמצוה מן המובחר לפרסומא ניסא יש לו להדליק בשניהן אף שאינו מחויב ואפילו לא חשדי ליה וכיון דלא חשש לעשות מצוה מן המובחר אתו למחשדיה דאינו זהיר במצות ולא הדליק כלל וזה שדקדק