תשורת ש"י מהדורא תנינא תפז

דליכא למיחש שמא פרשו והביא ראיה מהגהות שע"ד שכ"כ הרוקח והאריך דהרא"ש וש"פ לא פליגי על זה רק בתולעים גדולים דנראה פרישתן בעודם בקמח ובכנפ"י ספ"ד האריך בכמה טעמים לפסוק כהב"ח והנו"ב לא ראה דברי הב"ח בתשובה ולא דברי הכנפ"י לכן ירא להתיר לכתחלה

ומה דפקפק דקמח שעל רצפה נהי דארץ לא חשיב מ"מ תוך הכלי אינו ולא עדיף מעל שפת הכלי מבחוץ דאסור כדאיתא בחולין דף ס"ג וביו"ד סימן פ"ד. ג"ז אינו דשאני שפת הכלי מבחוץ דלא נוצר שם ולא נתגדל שם לכן לאו היינו רבותייהו אבל במילבין בקמח שעל הרצפה היינו רבותייהו לרחוש שם ועיין פר"ח סימן פ"ד סק"ה דעל שפת הכלי אסור משום דלא הוי רבותייהו אלא לפרוש בתוך החור שמתגדלים בו וכ"כ בחידושי רשב"א בחולין שם ואה"נ אם המילבין פרשו על הרצפה להלן מן הקמח וחזרו לקמח הוי באפשר כפרשו על שפת הכלי מבחוץ: מ"ג

בסימן שע"ט בתשורת ש"י כתבתי לענין מינקת שמושכין בו סתם יינם ונופחין בו ומושכין יין כשר כתבתי דתליא בפלוגתת הפוסקים אם מותר לבטל לכתחלה איסור משהו היכא דדרכו להשתמש בשופי אפילו משהו בעין דלרמב"ם ורשב"א ופר"ח מותר ולראב"ד ורמב"ן ותוס' רי"ד אסור וא"כ ודאי אסור לעשות כן ומנהג בורית הוא אך למחות ביד חזקה אין לנו כיון דיש להם על מה לסמוך באיסור דרבנן

והעיר השואל משו"ת כנס"י ס"ס חי בחא"ח שהביא לשון הראב"ן שהמעשה היה שהוציא חתנו יין מחביות לכלי קטן ששותה ממנו עכו"ם יין כשר והכלי היה נסך ושאלונו אם היין כשר ואמרתי לו יודע אתה אם נגוב הכלי ואמר הן והתרתיו ולאח"ז ישנתי ובא אלי בחלום הפסיק השותים במזרקי יין והבנתי שלא היה נגוב הכלי ונסתי אותו והנחתיו ב' ימים ולילות ולא נגב וידעתי כי לא יפה התרתי ואסרתי היין שבחביות והתענתי ב' ימים וגם השותים אותו עכ"ל

ואין מזה שום סתירה לדברי דהרי דמבואר שם דאסר נמי היין שבחביות והא ודאי ביין שבחביות היה יותר מששים נגד הטופח שבכלי הקטן וכמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל י"ט סימן ט"ז וז"ל על יין שנמשך מחביות לכלי והיה בו יין נסך אני מתיר היין שבחביות כיון שאנו מבטלין סתם יינם בששים איך יתכן לאסור יין שבחביות ע"י נצוק טפי מאם נתערב כל היין שבכלי לתוך יין שבחביות עכ"ל הרי אפילו היה בכלי יין נסך וכ"ש אם היה בו רק טופח וע"כ דראב"ן ס"ל דגם סתם יינם בזה"ז אוסר במשהו ולפי דעתו הראהו בחלום דגם אתרא דמר מחויבין לעשות כהוראתו דאפילו לקולא באיסור שבת דהוא בכרת וסקילה עושין כמותו כדאיתא בפרק ר"א דמילה מכ"ש לחומרא ובזהר פ' מקץ דף קצ"ד תנינן דהא כמה דאיהו בר נש הכי אחזו ליה בחלמיה והכי חמי ונשמתא הכי סלקת לאשתמודעא כל חד וחד לפום דרגיה כדקא חזיה ליה

ואנן קי"ל דסתם יינם בטל בששים ומותר בשתיה ואפילו בלא הפסד כלל כמ"ש הב"ח בסימן קל"ד והובא שם בש"ך סקט"ו והנוב"ת חיו"ד סימן ס"ח החזיק בדעת הב"ח ומסיק שאם היה איזה מורה מתירו בלא הפסד לא היה סותר הוראתו והובא באחרונים ביו"ד שם להלכה וא"כ נהי דלכתחלה אין להתיר הא דמינקת מ"מ אין למחות ביד חזקה וגם מינקת דהיינו משפך שאין בו עכבת יין דקיל כמ"ש ר"ן וריטב"א בע"ז דף ע"ב בשם רמב"ן דאין היין מתעכב בו ואין תשמישו אלא דרך העברה בעלמא: מ"ד

כתבתי בתשורת ש"י דהחליצה יכול להיות בכפר וא"צ להיות עיר וכתב השואל דבספר כר"שי ו"ד סימן שמ"ג העיר מדברי הרמב"ם פ"ד מעכו"ם ה"ב ואין הספר ת"י אבל אין נ"מ לענין חליצה אם יהא שם המקום עיר או כפר קטן וגדול דהא היש"ש כתב בס"פ מ"ח דאפילו היבם דר בין נכרים ואין ב"ד התם הולך למקום שיש ב"ד עיי"ש הרי דאין קפידא שתהא החליצה בעירו א"כ ה"נ אין קפידא שתהא החליצה בעיר ובשו"ת שיבת ציון סימן צ"ז וסימן צ"ח האריך בראיות דמה דכתיב וקראו לו זקני עירו אין לענין מקום החליצה אלא לענין אם יש דו"ד בין היבם ויבמה והיבם רוצה לעגן אותה וגם לענין דהב"ד משיאין לו עצה הוגנת בזה אמר קרא שתלך לעירו ועיי"ש בסימן צ"ח בסד"ה ואמנם שאין להקפיד בחליצה באיזה עיר ובאיזה מקום שיהיה אם שניהם נתרצו יבחרו להם מקום לחליצה עכ"ל

עמ"ש בסל"ח לענין המקומות העיר מעכ"ת מאיזה מקומן אם צריך אמה ואין זה נוגע לדידי כי השאלה היה שכל צד טוען שכן הוכרז בשעת מכירת המקומות כטענתו לכן דנתי רק על ענין גביית העדות: מ"ה

מי ששמע שמועה קרובה על או"א או אחיו ולא התאבל בשוגג או במזיד ואחר שעברו ל"י מיום המיתה בא לשאול מהו אם צריך להתאבל כל שבעה מיום שבא לשאול או מונה מיום שמיעתו או א"צ להתאבל כלל רק שעה אחת כדין שמועה רחוקה

הנה בסימן שצ"ו ס"א איתא אבל שלא נהג אבלתו כל שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים ולמדו מזה טו"ז ס"ס שצ"ז ונה"ך שם דאם שמע שמת קרובו ולא ידע אם הוא תוך שלשים והורו לו דאין להתאבל מספק ואח"כ נודע לו למפרע דכששמע היה תוך שלשים א"צ להתאבל וילפי לה מדכתב המחבר בסימן שצ"ו ס"א דמשלים כל שלשים משמע אחר שלשים אין שייכות תשלומין ומזה למד בשו"ת חיים שאל ח"א סימן מ"ז אף דידע כששמע דהיה תוך למד רק הזיד ואחר שעבר שלשים מיום המיתה ביום ט"ו מידיעתו בא לשאול א"צ להתאבל רק ראוי לקונסו ליתן לעניים על שזלזל בדרבנן. ולי צ"ע דהא ביו"ד סימן ת"ב ס"א איתא דאפילו שמע ביום שלשים צריך לנהוג שבעת ימי אבלות מיום השמועה ומונה שלשים יום מיום השמועה עיי"ש והרי גם לאחר שלשים מיום המיתה לא חלפי שעתיה דאבלות וחייב לנהוג אבלות שבעה מאז ששמע וצ"ל דשאני התם דזה לו עיקר אבלות שבעה מיום ששמע ואינו תשלומין משא"כ בנידון הטו"ז כבר חלפו עיקר אבלות שבעה לגמרי ומעתה אם באנו לחייבו היא רק בתורת תשלומין לזה הוכיח דתשלומין לא שייכא