תשורת ש"י מהדורא תנינא תפה

יזהר שלא ישען על ראשו שהשענה זו אינה להכרח נתינת האפסר וגם כל נתינת האפסר אינו לצורך הבהמה משא"כ ההשענה קצת הנעשית ממילא ע"י קשירה שהיא אך לצורך הבהמה שריא יעיי"ש וגם בחידושי חת"ס על מסכת שבת כתב דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דאסור לקשור בשבת משום דמשתמש בבעח"י והב"ח בסימן ש"ה ס"ה נמי כתב דגם להטור מותר לקשור בשבת חבל בפרה שלא תברח כיון שצריך כדי שלא תברח לא חיישינן דלמא ישתמש בבעח"י משא"כ מרדעת לחמור ואוכף לסוס בחצר דאין צורך כל כך בקשירה זו עיי"ש ועכצ"ל דב"ח נמי ס"ל דש"ס דילן פליג על הירושלמי דאוסר קשירת חבל בפרה והרא"ש דהביא הירושלמי היינו רק לענין קשירת מרדעת מכל זה מוכח דרחלות יוצאות שחוזות בשבת אפילו קושר בשבת האליה למעלה בקשר שאינו של קיימא

והיה אפשר לומר לפימ"ש תה"ד דפ"ר בדרבנן מותר דבזה פליגי ירושלמי וש"ס בבלי דכשקושר א"א שלא ישען קצת בצדדי הבהמה והוי פ"ר בדרבנן וס"ל לירושלמי דאסור ובבלי ס"ל דמותר כיון שאינו מתכוין רק לקשור אך המג"א בסי' שי"ד הוכיח דלא כתה"ד

ועוד נ"ל דירושלמי לשיטתו דס"ל טעמא דאין רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט משום שביתת בהמתו דהיא אסור מן התורה דלמען ינוח כדאיתא בירושלמי פרק משילין ומה"ט אסור נמי שם להשען עליה לכן החמיר נמי בפרק במה בהמה לקשור החבל בפרה דשמא ישען עליה בכובד אף דאפסר להזהר שיקשור ולא ישען עליה כמ"ש א"ר מ"מ החמיר שמא ישכח וישען עליה מחמת קשירתו אבל בבלי בפ' משילין דף ל"ו דאמר הטעם דאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה והא דאין משתמשין בבעל חי נכלל בגזרה זו כמ"ש תוס' הובא במג"א סימן ש"ה סק"י ועיי"ש בחידושי רע"ק שכתב דלית מאן דפליג בזה דאין משתמשין בבע"ח הכל משום שלא יחתוך זמורה ואנן קי"ל כטעם הש"ס דילן דאין רוכבין ע"ג בהמה אינו משום שביתת בהמתו וכמ"ש מג"א שם סק"ז א"כ לא חשו ג"כ בקשירה שמא ישכח וישען עליה בכובד דהוי גזרה לגזרה והרא"ש שהביא בפרק משילין שם טעם הירושלמי לכן הביא בפרק במה בהמה נמי טעם הירושלמי אבל אנן לא קי"ל כן והא דבירושלמי בחגיגה פ"ב ה"ב דאמר דסמיכה צריך לכבוש את כובדו דאל"כ למה אסרו ב"ש לסמוך ביו"ט עיי"ש ולמה לא נימא דחשו שיכבוד ידיו על הבהמה צ"ל דהתם במקום מלוה דסמיכה לא היו גוזרין אלא דקשה מה דאמר שם דסמיכה בכובדו אינה רק שבות והלא לירושלמי דביצה הוא איסור תורה משום שביתת בהמתו וצ"ל דהך דחגיגה ס"ל דליכא איסור בזה משום שביתת בהמתו רק משום שמא יחתוך זמורה ומשום דחי נושא את עצמו או משום דביו"ט אין איסור משום שביתת בהמתו ועיין בסימן רמ"ו ס"ג ובמג"א שם סקי"ב

ובזה ניחא דלדברי הא"ר דש"ס דילן ס"ל דמותר לקשור משום דאפשר להשמר לקשור ולא ישתמש בבע"ח וכי יפלגו ירושלמי ובבלי במציאות ומפרט דירושלמי נמי ס"ל דדוקא אם כובש בכובדו ידו על הבעל חי אסור הא ודאי אפשר להשמר שלא יכביד ידו בכובדו אבל לפימ"ש א"ש. ה מ"א

עיר שמנהגה שכל גינות שאצל הבית אין נותני, באריסות רק שוכרין שכירי יום ועתה רוצה אחד ליתן לאריס למחצה אם מותר לעבוד בו גוי בשבת ויו"ט. בשו"ת תשורת ש"י סימן קצ"ט הראתי פנים להתיר בראיות וכתבתי דצ"ע ועוררני חכ"א לעיין בחת"ס חא"ח ס"ס קי"ג וז"ל שם ולפיענ"ד אפילו שכירות שדה אסור בזה"ז דשדה לאו לאריסות עביד כלל וכלל כ"א פועלים שכירי יום כידוע שנשתנה הענין עכ"ד והנה כתב זה מסברת עצמו בלא ראיה וכנראה מלשונו דיש לפקפק לכן כתב לפענ"ד ועוד דדיק דבזה"ז לאו לאריסות עביד כלל וכלל כ"א פועלים שכירי יום א"כ י"ל אם רק עיר אחד לא עביד רק לשכירי יום אזלינן בתר רוב העולם וכמו שכתבתי שם מלתא בטעמא דאכתי ידוני אותו לזכות דעושה כרוב העולם

אך מצאתי בריטב"א ספ"ק דע"ז דף כ"א ע"ב דכתב בזה דלעולם הכל כפי המקום וכפי הזמן ומנהג העולם וכל דתלו בהיתרה כפי מנהגם שרי וכל דתלו באיסורא אסור עכ"ל וצ"ל דל"ל בכגון זו כיון דלא גזרו רבנן לא נחדש גזרה אף דהשתא נשתנה ויש לחוש למראית עין לפימ"ש במים עמוקים סימן עין דחששא דחשדא הוא מן התורה כדאיתא בירושלמי במסכתא שקלים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים מצינו שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצי"ש וכ"כ רד"ך בתשובה שמן התורה חייב אדם להוציא עמצו מן החשד והובא בשו"ת הרי בשמים תניינא סימן קפ"ו עיי"ש ומ"מ אפשר דדוקא מחשד דעובר על דברי תורה דע"כ בזה מיירי התורה צריך להוציא עצמו מהחשד משא"כ כאן דהחשד שיאמרו שהוא שכר יום דמן התורה מותר שכר יום בשבת אלא גזרה דרבנן להוציא עצמו גם מחשד שעובר על דרבנן אפשר כיון דרז"ל לא גזרו דאז לא היה חשד אין לנו לחדש גזרה ועיי"ש במים עמוקים דהביא ראיה שהוא מן התורה מדאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה לא תחבול בגד אלמנה מפני שצריך להחזיר לה ובכל נכנסת אצלו אתה משיאה ש"ר בשכנותיה עיי"ש וצ"ל גם למ"ד דמה"ת אין איסור בפנויה מ"מ גנאי גדול היא גם זנות פנויה אבל למה אמרו מפני שאתה משיאה ש"ר בשכנותיה ולא אמרו שמביא את עצמו לש"ר ועכצ"ל דהוא עצמו דאינו חושש לכבודו לא אכפת לן אבל האלמנה עניה מוכרחת דעניות מעבירה ע"ד קונה אך קשה אפכא לדעת רמב"ם דזנות פנויה מן התורה אסור א"כ הוא מביא עצמו שיחשידוהו דעובר על איסור תורה ולמה אמרו דאתה משיאה ש"ר ולא אמרו שמביא א"ע לש"ר: מ"ב

קמח הנטחן ברחיים ומניחין הקמח ע"ג רצפת קרשים או אבנים כתבתי בתשורת ש"י כיון דהפר"ח מתיר אפילו שרצו בתוך הכלי על דופני הכלי דהיינו רבותייהו ה"נ ע"ג רצפה דקי"ל תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש והכא כתיב השורץ על הארץ דוקא וכיון דהוי כתלוש אינו שורץ על הארץ וכמו לענין ע"ז דתלוש ולבסוף חיברו אסרו כשמשתחוה לו דאינו דומיא דהר דמחובר מעיקרו עיי"ש סימן רי"ט

הקשה לי חכ"א דבח"ס יו"ד סימן ר"ה הוכיח דאין ללמוד מע"ז. הנה הוכחת הח"ס אין