תשורת ש"י מהדורא תנינא תעג

היחיד לבדו נדחה להכי תיקן שלא יהא רשאי לעשות כן לאסור ליחיד אבל מ"מ לא כתב שאם אסר לא יהא איסור דכיון דהבית שלו ודאי דחל הנדר דבשלמא בשותפים י"ל כיון דמתחלה ע"ד דהכי נשתתפו אין הנדר חל כלל דלענין זה לאו דיליה הוא אבל בבית שלו פשיטא דיכול לאסור על מי שירצה ואין כח ביד חכמים להפקיע איסורו וכן מצא במהרי"ט צהלון סימן קצ"ו את"ד

ואאת"ל דגם בדיעבד לא חל האיסור י"ל דה"ד בבית הכנסת דמה יעשה היחיד אם נדחה ואין בידו לבנות לו ביהכנ"ס לעצמו לבד וכמ"ש בחוט המשולש בטור ראשון שאלה זיין על תקנת רגמ"ה דמ"ש על היחיד א"י לאוסרה ועל כל הקהל יכול לאוסרה וי"ל כיון שאוסרה על הרבים הם יבקשו להם דרך לעשות בהכנ"ס אחרת דלא אפשר לצבור למיקם בלא ביהכנ"ס אבל כשאוסרה על היחיד מה יעשה אותו יחיד וישאר בלא תפלת רבים והר"ז האוסרה מכשילו ומעבירו ומונעו מן תפלת צבור ונ"מ שאם יש ביהכנ"ס אחרת באותה עיר שיכול לאוסרה מלבא לביהכנ"ס שלו עכ"ל וא"כ י"ל דלא גזר רגמ"ה בס"ת אם האוסרה לא אסר על היחיד רק מלעלות ולקרות בו דאין מחויב דוקא לעלות ולקרות דאם ישמע מאחר ג"כ יצא י"ח וכן נראה מדקדוק המחבר בש"ע בסימן קנ"ג בתקנת הראב"ד כתב גם ספרים שא"י לאסור על שותפיו ובסט"ז בתקנת רגמ"ה בהשאיל ביתו כתב רק ביהכנ"ס ולא ספרים וכל דבר שהוא תקנה אין להוסיף מה שלא נתפרש להדיא בלשון התקנה כדאיתא באהע"ז ס"ו כל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה

ולכאורה י"ל כיון דמצות לאו ליהנות נתנו ליכא איסור על הנאסר מלקרות באותו ס"ת וכן מצאתי בבד"ה להב"י על יו"ד סימן רכ"ד אך היינו אם אסר הנאה על אחר בזה אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ועלה קאי הבד"ה אבל אם אסר חלקו בס"ת על אחר לקרות בו חל כדאיתא בא"ח סימן תקפ"ו ס"ה וסימן תקפ"ט ס"ז לענין נודר מתקיעה דאם נדר הנאה אמרינן מלל"נ אבל אם נדר מתקיעה אסור: כג

שאלה נשאלתי עמ"ש בשו"ת תשורת ש"י תרי"ח דאשה שאינה בתורת קשירה אינה נעשית שליח לקשר התפילין על איש וכתב דבשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סט"ו כתב להוכיח דאשה יכולה לקשר

הנה עיינתי שם שכתב משום דמותרת מן הדין להניח תפילין דכל מ"ע שהז"ג מותרת לעשות א"כ היא בתורת אותו דבר ומצות להיות שליח וראיה מיו"ד סימן רס"ד ס"א ובש"ך שם דלולא דיש דיעות הפוסלת בנשים היה רשאי לעשות אשה לשליח למול דמילה שליחות בעינין כדי שיקיים האב מצות מילה כמ"ש התב"ש סכ"ח ואע"ג דאשה אינה מחויבת למול את בנה אפ"ה הואיל ומילתה כשרה היא בת שליחות עכ"ל ואינו ראיה כלל דלא מיירי התם מדין שליחות אם יוצא האב חיובו אלא אם מילתה כשרה תדע דהא הש"ך בחו"מ סימן שפ"ב כתב דאסור לאב שיודע למול לעשות אחר שליח אפילו לאיש ואינו יוצא יד"ח המ"ע המוטל עליו למול בנו ובגוף סברתו יש להקשות דא"כ למה אשה פסולה לכתוב תפילין משום וקשרתם וכתבתם כל שאינה בקשירה אינה בכתיבה כדאיתא בפרק השולח דף מ"ה ע"ב ופרש"י דמ"ע שהז"ג נשים פטורות ולמה לא נימא כיון דמותרת לקיים מ"ע שהז"ג היא בתורת אותו דבר וגם שליחות לא מהני רק במידי דחזיא לנפשה כמ"ש הר"ן בגיטין סוף פ"ב אהא דחש"ו אין מביאין גט והרי בס"פ ראוהו ב"ד תנן כל שאינו מחויבת בדבר אינו מוציא רבים ובברכות דף כף בעי אי אשה מחויבת מה"ת בבהמ"ז דנ"מ אי יכולה להוציא איש בבהמ"ז והרי אשה דמוציאה האיש בבהמ"ז אם מחויבת מה"ת אינו משום ערבות דהרי כתב הרא"ש שם דאין אשה בתורת ערבות וע"כ משום דכל שמחויבים שניהם היא משום שליחות כמ"ש פרמ"ג בפתיחה לא"ח חלק שני סס"ק ט"ז בשניהם חייבים י"ל מטעם שליחות אתם בני חיובא והשומע ממי שאינו מחויב לאו שליח הוא עכ"ל ואם כדברי מהר"ם שיק הרי אף דאשה אינה מחויבת בבהמ"ז מה"ת מ"מ אי בעית לברוכי מברכת ככל מצות שהז"ג ועוד הרי מדרבנן מחויבת ולמה לא תוציא אנשים מתורת שליחות אע"כ דבעינן שיהא כמו אתם בני חיובא ולא בני רשות דאז אינה בת שליחות דילפינן מתרומה דכתיב גם אתם דבעינין דומיא דאתם שהם בני חיובא והאשה דאינה בת חיובא אינה דומיא דאתם ובתוס' פרק שני דגיטין דף כ"ב ע"ב בד"ה ותנן כתבו כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם עכ"ל וא"כ ודאי אם אינה מחויבת כמו האיש אינו דומיא דאתם אף דבר"ן פ"ק דקידושין כתב דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג דאע"פ שאינה מצווה נוטלת שכר יכיון שבכלל המצוות הן מברכות וכ"ת האיך אומרת וצונו והרי לא נצטוו איכא למימר כיון דאנשים נצטוו ואינהו נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מציין למימר וצונו עכ"ל מ"מ אינו דומיא דאתם ממש דהרי אתם מחויבים ונוטלין שכר מצווה ועושה ונשים אינן חייבין וכמו דאמרינן כל שאינן בקשרתם אינן בכתבתם דהתורה מיירי במחויב דוקא ומ"ש להשיבני דהרי תנן נמי בן מברך לאביו אף דקטן לאו בר שליחות ולאו ערב וע"כ משום דשומע כעונה והשומע ממי שאינו מחויב לא הוי שומע כעונה כדאיתא בסימן רי"ג ס"ב זה אינו דהתם משום דהמברך לא אכל וברכתו לבטלה וכמ"ש מג"א שם סק"ז משא"כ האשה שאכלה ואין ברכתה לבטלה ועוד אם יכולה להיות שליח כיון דרשות בידה לעשות המצוה הוי כמחויבת יהא נמי שומע כעונה ועוד נהי דבזה אין שומע כעונה מ"מ יצא י"ח משום שליחות ובפרמ"ג בפתיחה ח"ג אות כ"ח כתב דבמצוה שבדיבור מוציא מטעם שליחות אפינו למי שלא שמע ומ"ש דבהמ"ז א"א לומר משום שליחות לפי מה שבירושלמי איתא כיון דכתיב ואכלת מי שאכל יברך והוא מצוה שבגופו זה נמי אינו דאין כונת הירושלמי שהוא מצוה שבגופו אלא מי שלא אכל א"י להוציא אחר אבל האשה שאכלה למה לא תוציא איש ועוד הא בברכות דף כף מייתי עלה דאשה א"י להוציא איש משום דתנן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים וזה לאו דוקא במידי דאכילה ובהמ"ז ויליף בהמ"ז משאר מצות וע"כ מחד טעמא ולא מטעם הירושלמי ועוד מה יענה להר"י שבטור סימן קפ"ו דכונת הירושלמי רק משום דא"י לומר שאכלנו בזימון אבל שנים אחד מוציא חברו אפילו לא אכל כמ"ש פרישה וב"ח שם: